כשמשטר מהפכני סופג מכה צבאית קשה, מאבד את שדרת הפיקוד הבכיר שלו, ונחשף לחדירה מודיעינית עמוקה שמערערת את ביטחונו העצמי – הוא לא בהכרח מתמתן. לעיתים הוא נעשה מסוכן יותר. זה בדיוק החשש שצריך להטריד כעת את ארצות הברית, את ישראל ואת מדינות המערב – איראן מוחלשת עלולה לחזור אל הכלי שהיא מכירה היטב: טרור.
במשך שנים הרפובליקה האסלאמית לא ראתה בטרור סטייה מהאסטרטגיה שלה; היא השתמשה בטרור כחלק מהמדיניות הרשמית שלה. הטרור שימש כלי עבודה אסטרטגי שנועד לייצר הרתעה, לנקום ולנהל עימות מתמשך בלי לשלם מחיר של מלחמה ישירה. באמצעות שליחים, ארגוני חסות ורשתות פשיעה שימרה טהראן מרחב הכחשה שאִפשר לה לפעול מבלי לשלם את המחיר הבינלאומי הכרוך בתוקפנות ישירה.
אלא שכעת נדמה שמערכת האיזונים הישנה קורסת. הפגיעה בצמרת המשטר, החיסולים הממוקדים, החדירה המתמשכת של המודיעין הזר, והשיח הגלוי על אפשרות של שינוי משטר, עלולים להוביל את מקבלי ההחלטות שנותרו בטהראן למסקנה שאין עוד טעם בזהירות. משטר שמאמין שהוא נלחם על עצם קיומו חדל לחשב סיכונים כפי שחישב בעבר. הוא לא שואל עוד מה נכון לעשות, אלא מה עוד נותר לעשות.
מכאן הדרך לטרור קצרה. לא משום שהפנייה לטרור מעניקה לאיראן ניצחון צבאי, אלא משום שהיא עשויה לשנות את כללי המשחק הפסיכולוגיים והפוליטיים. בהיעדר יכולת להשיב מהלומה סימטרית בשדה הקרב, איראן יכולה לנסות לפגוע במקום "רך" יותר: מוסדות יהודיים, שגרירויות, אנשי אופוזיציה, תשתיות אזרחיות, או יעדים מערביים במדינות שלישיות. פיגוע אחד, במקום הנכון ובזמן הנכון, עשוי לייצר בהלה, לערער תחושת ביטחון, ולעורר לחץ ציבורי על ממשלות לשנות כיוון.
זהו היגיון של משטר נואש – לא להכריע את האויב, אלא לגרום לו להסס; לא לנצח בזירה הצבאית, אלא להעלות את המחיר האזרחי והפוליטי של המשך המלחמה. אם אזרחים במערב ירגישו שהעימות במזרח התיכון חצה גבולות ומגיע אל הרחוב שלהם, טהראן עשויה לקוות שהלחץ הפנימי יעשה עבורה את מה שהטילים כבר אינם מצליחים לעשות.
והפעם, הסכנה גדולה יותר משום שנראה שמערכת הבלמים שהייתה קיימת בעבר נשחקה. אם בעבר איראן ביקשה לשמור על מרחב הכחשה ועל מדרגות הסלמה, כעת היא עלולה להפעיל כמעט כל נכס שנותר לה: כוח קודס, חיזבאללה, גורמי פשיעה, שכירי חרב, חוליות רדומות, ואף יחידים שיוסתו לפעול עצמאית. זהו איום מבוזר, רופף ולעיתים כאוטי יותר, ולכן גם קשה יותר לסיכול.
נכון, איראן פגועה, חשופה ומנוטרת מתמיד, וחלק ניכר ממזימותיה נחשף מראש או סוכל. אבל דווקא משום כך אסור לזלזל באיום. בטרור, בניגוד למלחמה סדירה, לא נדרשת שורת הצלחות. די בכישלון אחד כדי לשנות את פני המציאות.
לכן, חולשתה של איראן אינה בהכרח בשורה מרגיעה, להפך. לעיתים, הרגע המסוכן ביותר הוא לא כשהאויב בטוח בעוצמתו, אלא כשהוא מושפל, לחוץ ומשוכנע שאין לו עוד מה להפסיד. במצב כזה הטרור מפסיק להיות המוצא האחרון והופך לאפשרות המועדפת. אם איראן תבין שאיבדה את היכולת לנצח, היא עלולה לנסות להוכיח שעדיין יש לה יכולת להבעיר את העולם.
14 תגובות
לד"ר אפרים כהנא
מסכים עם כל מילה במאמר שלעיל. איראן, כולל משטר האייטולות, נפגעו קשה מאד. בעת הזו הם מנסים להילחם על מנת להגן על עצמם ועל בני משפחותיהם מפני שחיטה לפי חרב כנקמה על מה שהם עוללו וממשיכים לעולל לתושבי איראן. יש להניח במידה רבה של וודאות ששרידי "משטר משמרות המהפכה" יקרסו תוך פרק זמן כזה או אחר. שרק האמריקאים לא יתפתו לחתום עמם על הסכם להפסקת הלחימה וישחררו להם כספים שהוקפאו בשל הסנקציות. אם כך יקרה גסיסת משטר האייטולות יימשך הרבה יותר זמן.
ליצחק דגני ולאפרים כהנא- הנה עומד להתחתן הסכם בין ארה"ב לאיראן, אל אף כל שנאמר במאמר ונתמך על ידי יצחק. ומה תאמרו עכשיו. איראן לא מתמוטטת אל אף כל דברי הפרשנים וממשלת ישראל. אולי לאיראן לא תהיה פצצה אטומית וייתכן שידור מצב של שביתת נשק. כל זה – עד שיוסדר עניין הפלסטינאים ואז אולי " ותשקוט הארץ (אולי) ארבעים שנה".
נשמע הגיוני שזה יקרה אם בחזיתות הרגילו יוכרו כמפסידים. בינתיים אנחנו עוד לא שם
מסכים מאוד עם ד״ר אפרים כהנא שחולשת של איראן אינה בהכרח בשורה מרגיעה, וכי לעיתים, דווקא להפך, הרגע המסוכן ביותר הוא לא כשהאויב בטוח בעוצמתו, אלא דווקא כשהוא מושפל, לחוץ ומשוכנע שאין לו עוד מה להפסיד. ולכן, במצב שכזה, הטרור מפסיק להיות המוצא האחרון והופך דווקא לאפשרות המועדפת.
מכאן, שאם איראן תבין שאיבדה את היכולת לנצח, היא עלולה לנסות להוכיח שעדיין יש לה יכולת להבעיר את העולם.
הבננו. אז מה הפתרון ??
ניתוח אמין של המציאות, שהיא גרועה עוד יותר לישראל בשני היבטים: מדינות ערב הסוניות שעד כה שקלו להצטרף ל"ברית אברהם" שאמור לגייס את הסיוע האמריקאי עם בן החסות שלה במזרח התיכון הפרוקסי הישראלי- כבר פחות אטרקטיבי נוכח אוזלת היד שארה"ב הפגינה עת אירן תקפה אותם כתגובה למתקפה עליהם, כך שלהיות תחת המטריה של ארה"ב כבר אינו ערובה לשקט כפי שסעודיה התחילה לבדוק זאת עוד לפני המלחמה. וגרוע לא פחות הוא המצב שמדינות המערב נמנעו מכול דבר העלול להחשיד אותם כתמיכה במלחמת טרמפ באירן- באופן שנחשב ל נירמול מוחלט של מדינת הטרור מספר אחת בעולם, כול עוד על הטילים הבליסטים (עוד לפני הגרעין) מופיעה כתובת אחת בלבד- תל אביב.. והנפט ממשיך לעבור במצרי הורמוז.
לגדעון שניר
ארה"ב לא מפגינה אוזלת יד מול איראן. ההפך הוא הנכון. גם לא נכון שאיראן כיום יותר חזקה לעומת לפני ה- 7 באוקטובר. איראן נפגעה קשות. להערכתי מנהיגי משמרות המהפכה עדיין לא קלטו מה קורה להם. הם מרמים את עמם ואת עצמם באשליות שהם מנצחים. כאשר העם האיראני יפנים את מה שקורה שם העם יתקומם ויביא למיטוט משטר משמרות המהפכה. לא מעט גורמים בעולם, כולל בתוך איראן עובדים על זה כרגע.
דגני – הסכם ההבנות והלחץ העצים של טרמפ לחתום עליו ויהי מה- חושף את הפניקה שאוחזת בו נוכח הכישלון המחפיר כיצד ארהב מסיימת את המלחמה שיזם מול אירן. אפילו הם לא מאמינים כיצד הצליחו לכופף את המעצמה הגדולה והחזקה ביותר בעולם, חותמים על אשראי בעודם מקבלים מטרמפ במזומן. עצוב וגרוע מכך מהווה איום עתידי על ישראל המתחילה להתכונן כבר עכשיו לסבב הבא
הבלתי נמנע אולי. אני יודע שזה נשמע לא טוב. גם תושבי הצפון מרגישים זאת היטב כול דקה נוכח הניצחון המוחלט..כשטרמפ מפקיע את הטיפול בחיזבללה מידי ישראל ואומר "אנחנו נצטרך לדבר עם החיזבלה.."נותן רהביליזציה לארגון הטרור הפרוקסי
של אירן שהצליחה לקשור את כול שלוחותיה למזכר ההבנות שטרמפ התחייב שלא לתקוף- בלתי נתפס מבחינת ישראל.
בינתיים הם לא נראים מוכים. מתנהגים ואולי אפילו מרגישים כמנצחים
בינתיים, האיראנים הם היחידים שמוכיחים הגיון (מנקודת המבט שלהם)
מצער אבל הם הולכים ומזדקפים מחדש
מוקדם להציב סיכומים. נשיא ארצות הברית מודיע שהיום יחתם ההסכם עם אירן, ורוב האנשים אפילו לא מאמינים לו.
אנחנו הנואשים ומעניין מה נעשה
האם ההגיון הזה יחול גם עלינו. נקלענו לצרה לא נורמלית.