קריסה בשלבים

קריסת משטרים נדמית לעיתים כאירוע פתאומי ומטלטל: יום אחד השליט נראה יציב, ולמחרת הוא נמלט לגלות או מודח. אך ההיסטוריה מלמדת שכמעט אף משטר אינו קורס בבת אחת. הקריסה היא תהליך מצטבר, שבמהלכו נשחקים בהדרגה מקורות הלגיטימציה, השליטה והיכולת למשול. הבנת מנגנוני הקריסה הללו חיונית במיוחד בהקשר של איראן – כלפי חוץ המשטר האיראני מצטייר כקשוח ועמיד, אך מבפנים הוא מתמודד עם סדקים עמוקים שמאיימים על שרידותו.

המרכיב הראשון והבסיסי בתהליך של קריסת משטרים הוא אובדן הלגיטימציה. משטרים אינם שורדים בכוח בלבד; הם זקוקים, לכל הפחות, להסכמה פסיבית של הציבור. ברית המועצות, למשל, לא קרסה בגלל תבוסה צבאית, אלא משום שהאידיאולוגיה הקומוניסטית איבדה את אמינותה. ברגע שהאזרחים חדלו להאמין בהבטחות השוויון והקדמה, המדינה התקשתה להצדיק את המחיר הכלכלי והאישי של המשך קיומה. כאשר הציבור מפסיק להאמין ב"סיפור" שהמשטר מספר על עצמו, מתחיל תהליך בלתי הפיך.

המרכיב השני הוא שחיקה כלכלית מתמשכת. משטרים סמכותניים יכולים אומנם לשרוד שנים של מצוקה, אך רק כל עוד הם מצליחים להבטיח יציבות מינימלית. קריסת משטר מובארכ במצרים ב־2011 לא החלה בהפגנות בכיכר תחריר, אלא שנים קודם לכן – שיעורי אבטלה גבוהים, יוקר מחיה ושחיתות נתפסו כחלק ממערכת חסרת מוצא. הכלכלה המקרטעת לא רק הולידה תסכול, אלא גם חיברה בין קבוצות שונות בחברה – צעירים משכילים, מעמד ביניים ועניים – לכדי מחאה רחבה.

המרכיב השלישי הוא פיצול בקרב האליטות. כל עוד הצבא, מנגנוני הביטחון והאליטה הכלכלית עומדים מאחורי השלטון, הסיכוי לקריסה נותר נמוך. אולם כאשר מתגלעים סדקים בצמרת, קריסת השלטון מתקרבת. הדוגמה הקלאסית היא איראן עצמה ב־1979: משטר השאה לא נפל רק בגלל מחאות ההמונים, אלא משום שחלקים בצבא ובממסד חדלו להגן עליו בנחישות. ברגע שהאליטה מאבדת אמון ביכולת המשטר לשרוד, היא מחפשת חלופות.

המרכיב הרביעי הוא אובדן הפחד. משטרים סמכותניים נשענים על הרתעה פנימית, אך כאשר הציבור מבין שהמשטר אינו כול־יכול, מנגנון הפחד מתמוטט במהירות. כך קרה במזרח גרמניה ב־1989: ההפגנות לא החלו כמחאה להפלת השלטון, אלא כדרישה לרפורמות. אך ברגע שהתברר שהצבא אינו יורה, המערכת כולה קרסה בתוך שבועות ספורים.

כיצד כל זה רלוונטי לאיראן של היום? המשטר האיראני עדיין מחזיק בכוח צבאי ובמנגנוני דיכוי יעילים, אך הוא סובל משחיקה מקבילה בכל ארבעת הממדים שהוזכר לעיל. הלגיטימציה האידיאולוגית של "שלטון חכם ההלכה" נחלשה, במיוחד בקרב צעירים ונשים; הכלכלה מצויה במשבר מתמשך תחת הסנקציות שהוטלו על איראן, הניהול הכושל והשחיתות המערכתית; האליטות אינן הומוגניות כפי שהיו בעבר, והמאבקים בין משמרות המהפכה, הממסד הדתי והטכנוקרטים הולכים ומחריפים. גלי המחאות בשנים האחרונות מעידים על כך שחומת הפחד, גם אם לא התמוטטה כליל, נסדקה באופן משמעותי.

עם זאת, חשוב להדגיש: משטרים אינם נופלים רק משום שהם חלשים; הם נופלים כאשר מצטברים התנאים הנכונים וכאשר מתרחש "אירוע מאיץ" כגון משבר כלכלי חריף, כישלון צבאי או מאבק ירושה בצמרת. באיראן, שאלת היום שאחרי המנהיג העליון עשויה להפוך לרגע כזה.

ההיסטוריה מלמדת כי גם משטרים הנראים יציבים עשויים להתפורר במהירות מפתיעה. איראן אינה יוצאת דופן. היא רק מצויה, ככל הנראה, בשלב מתקדם יותר של תהליך שטרם הגיע לנקודת ההכרעה הסופית שלו.