במרחב המדיני־ביטחוני של ישראל מתקיים זה שנים דיאלוג כפול: פנימי – בין המערכת הפוליטית בישראל עצמה, וחיצוני – בין ישראל לבין שכנותיה באזור. השיח הפוליטי בישראל סביב סוגיות הסיפוח ופתרון שתי המדינות אינו מתקיים בריק, אלא מתורגם מיידית לתגובות מן העולם הערבי. ממצאי ניתוח מִתְאָמִים (קורלציות) בין הפעילות הפוליטית הישראלית – ועדות הכנסת, הצהרות במליאה, עמדות הממשלה וציוצי ראשי מפלגות – לבין עמדותיהן של שש מדינות ערביות מרכזיות ומדינה מוסלמית, מצביעים על קשרים ברורים ומובהקים. קשרים אלה חושפים את ההיגיון המניע את הדינמיקה האזורית, ואת הדרך שבה ישראל עצמה קובעת, גם אם לא במודע, את גבולות התגובה הערבית.
התמונה העולה מן הנתונים הנאספים על ידי חברי קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" והממצאים שלהם היא כפולה. מצד אחד, השיח על סיפוח ישראלי מתואם כמעט אחד לאחד עם התגברות גינויים והתנגדות בעולם הערבי. ככל שוועדות הכנסת, ראשי המפלגות והממשלה עסקו יותר בנושא הסיפוח, כך החריפו ירדן, ערב הסעודית וטורקיה את הצהרותיהן נגד מהלכים חד־צדדיים, וסימנו באופן ברור כי כיוונים אלה נתפסים כאיום ישיר על היציבות האזורית. במקביל, קטר ובחריין הצטרפו אף הן, אם כי בעוצמה חלשה יותר, למגמה זו. במילים אחרות, העלאת רעיון הסיפוח על סדר היום הישראלי אינה נתפסת בעולם הערבי כוויכוח פנימי, אלא כקריאת כיוון מדינית המחייבת תגובה פומבית.
מן הצד השני, קיים קשר חיובי מובהק בין שיח ישראלי על פתרון שתי המדינות לבין תמיכה גוברת של ירדן ומצרים בכיוון זה. מתאם גבוה במיוחד נרשם בין ועדות הכנסת והצהרות הממשלה וראשי המפלגות בישראל לבין עמדותיה של מצרים, שהגבירה במקביל את אמירותיה בעד פתרון שתי המדינות ואת התנגדותה למהלכים חד־צדדיים. ירדן, באופן דומה, הפגינה רגישות כפולה: כאשר בישראל נשמע קול בעד שתי מדינות – היא עודדה; כאשר הסיפוח עלה לשיח – היא תקפה. מכאן שניתן לקבוע כי ירדן ומצרים הן שתי המדינות המתואמות ביותר עם השיח הישראלי, ומגיבות אליו באופן ישיר.
המסקנה הכוללת פשוטה אך דרמטית: השיח הפוליטי בישראל אינו נותר בגבולות הכנסת או הממשלה, אלא פועל כטריגר מובהק לעיצוב העמדה הערבית. עצם הדיבור הישראלי על סיפוח – גם אם מדובר בהצעת חוק פרטית או ביוזמה רטורית – מיתרגם כמעט מיידית להתנגדות חריפה בעולם הערבי, שרגיש עד מאוד לכל ניסיון לערער את הסטטוס־קוו. לעומת זאת, כאשר השיח הישראלי מזכיר את פתרון שתי המדינות, הדבר מתפרש כהזדמנות לייצר מהלך דיפלומטי ולחזק את ההצדקה לעמדה הערבית הרשמית התומכת בפתרון זה.
חשוב להדגיש כי אין מדובר רק בהצהרות סמליות. התגובות הערביות – גינויים, קריאות לפעולה אזורית או בינלאומית, ואף התבטאויות נגד מהלכים חד־צדדיים – מהוות נדבך חיוני בהגדרת גבולות ההתנהלות המדינית. הן מציבות בפני הקהילה הבינלאומית תמונת מצב ברורה: ככל שישראל מתקרבת לטריטוריית הסיפוח, כך גובר החשש במזרח התיכון מהשלכותיו. מנגד, כאשר בשיח הישראלי נשמע ולו אזכור של שתי מדינות, הדבר מעניק לגיטימציה מחודשת לעמדה הערבית ומחזק את יכולתן של מדינות כמו ירדן ומצרים לפעול בזירה הדיפלומטית.
השלכות ממצאים אלה על ישראל הן משמעותיות. ראשית, הם מעידים על כך שהמחלוקות הפנימיות בישראל אינן עניין מקומי בלבד. עצם העלאת רעיון הסיפוח לשולחן הכנסת, גם אם אינו מגובש למדיניות מחייבת, נושא עימו מחיר דיפלומטי: הוא פוגע במעמדה האזורי של ישראל, מגביר את תחושת האיום בקרב שותפות פוטנציאליות, ואף מחזק את החזיתות המתנגדות למגעים עם ישראל. שנית, הניתוח מבהיר כי קיימת דרך אחרת: החזרת שיח שתי המדינות לשולחן הפוליטי בישראל, גם ככותרת עקרונית ולאו דווקא כתוכנית מעשית, מייצרת תגובה חיובית ומעודדת מצד העולם הערבי.
בפועל, משמעות הדברים היא שמדיניות החוץ של ישראל נבנית לא רק באמצעות החלטות רשמיות, אלא גם באמצעות האופן שבו הכנסת והממשלה מתווכחות בינן לבין עצמן. ישראל אינה יכולה להתעלם מכך שמילותיה הופכות לכלי משחק בזירה האזורית, ושכל אמירה על סיפוח או שתי מדינות מתורגמת מיידית לאותות שמתקבלים בירדן, במצרים, בערב הסעודית ובמפרץ.
הבחירה אפוא מצויה בידיה של ישראל. היא יכולה להמשיך ולהניח את רעיון הסיפוח במרכז השיח, תוך הבנה שכל אמירה כזו תתורגם באופן אוטומטי לגינויים, דחייה, והעמקת חוסר האמון בסביבתה הקרובה. לחלופין, היא יכולה לבחור להשמיע, ולו באופן הצהרתי, קול בעד פתרון שתי המדינות – מהלך שיזכה לתמיכה וללגיטימציה מן השחקנים הערביים המרכזיים, ויאפשר יצירת קרקע פורייה יותר לכל מהלך דיפלומטי עתידי.
במילים אחרות: המפתח לשינוי עמדות העולם הערבי כלפי ישראל מצוי לא בחדרי הדיונים של ועידות בינלאומיות, אלא בלב הכנסת בירושלים. כל מילה, כל יוזמה וכל הצבעה אינן מסתיימות בפרוטוקול, אלא נחרטות במערכת הדיפלומטית האזורית ומשמשות בסיס לתגובות ברורות מצד שכנינו. ישראל תעשה בחכמה אם תכיר בכך ותכוון את השיח הפוליטי שלה באופן שיביא לה תועלת בזירה הרחבה – ולא לנזק מדיני מתמשך.






22 תגובות
התקשורת תמשיך לפמפם לנו שאינו פרטנר… זה נכון – אין לפלסטינים…
יחד תמשיך להסתיר את חטאי הכיבוש – לאדם הפשוט ברור, שרק הפלסטינים פוגעים בנו.
כך – אין הבהרה, עד כמה חשוב המו"מ עם הרשות
כולם יודעים שלעולם לא יהיה סיפוח, מדובר באיום סרק.. סיפוח יכל להיות אי שם בשנות ה 70 או תחילת ה 80.. לא היום שמעל ל 92% מאוכלוסיית כדור הארץ חיים במדינות המכירות במדינת פלסטין.. המאמץ צריך להתרכז בהפיכת מדינת פלסטין למדינה עצמאית וצריך לסייע למדינות העולם להגשים הסדר כזה.
מסכים לכל הנאמר כאן עם דגש על קטע הסיכום
לערבי ארץ ישראל נתנו שתי הזדמנויות לעצמאות מדינית. אחת ב 15.05.1948 שהבריטים התנתקו מהמנדט על ארץ ישראל, והשניה, ההתנתקות מעזה. בשני המקרים הערבים לא ניצלו את העצמאות המדינית להקים ישות מדינית ערבית לצד ישראל אלא מייד החלו לפעול להשמדת ישראל. זו הסיבה של ההתנגדות לרעיון שתי המדינות.
היו יותר הזדמנויות: קמפ דויד 2000 (אהוד ברק + קלינטון), 2001 (ברק – טייבה), 2007 (אומרט וליבני וועידת אנפוליס), 2008 (אולמרט אבו מאזן), 2014 (ציפי ליבני), 2014-13 (גון קרי אבו מאזן), 2020 (טראמפ תכנית השלום/עסקת המאה).
כול ההצעות נידחו עי הפלסטינאים מכמה סיבות:
1. עצם החלוקה לשתי מדינות משמעה לגבי הפלסטינאים הכרה בזכות קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון, האסורה עלפי דוקטרינת הג'יהאד האיסלמי הגלובלי.
2. הצעה שאין בה מחויבות לשיבת פליטים לשטח ישראל- היא פסולה מחמת ההתחייבות של אש"פ לרעיון זה.
3. השגת מדינה פלסטינאית בתהליך של משא ומתן עם האויב הציוני- הוא אקט משפיל, ראוי רק בכוח החרב, שבינתיים לא צלח בכול מלחמות הפלסטינים בישראל (למעט רק מצריים, הצליחה- עד גרגר החול האחרון).
4. אף מנהיג פלסטיני לא מוכן ששמו יחרט בהיסטוריה של פלסטין כמי שהשיג עצמאות במשא ומתן, ולא בדם השהידים. ובמיוחד- כנציגת העולם המוסלמי-ויתר על השליטה המוחלטת על ירושלים הר הבית.
5. טענה-שאיפת העל- שלא מדינה עצמאית- כמו חיסולה של הישות הציונית- היא היעד האולטימטיבי. מכאן קריאת הקרב- "מהנהר ועד לים" שמשמעה אפילו דילוג על "תכנית השלבים" האלטרנטיבית ברוח הסכם חודאייבה.
6. טענה- אין בכוחה של הרשפ להקים מדינה עצמאית פרופר.. שאז סוגיית הפליטות הפלסטינית תרד מסדר היום הבינלאומי שבינתיים מזה 80 שנה משלם סכומי עתק לקיים את המצב הפליטות, ועצמאות- עלולה להסיר את התמיכה הבינ"ל ושל האו"מ החוגג על הדם, כולל הסימפטיה ומימון הנדיב של ארגוני זכויות למינהם- לא מתאים להיפרד מכול הטוב הזה בעת הזו..
שברת את השיא של שכתוב ההיסטוריה!
הזכרת לי, אפשר להוסיף את הסכמי אוסלו,שאילו ערפאת לא היה מפר את חתימתו על ניהול משא ומתן ללא טרור- אפשר שניתן היה להתקדם להסכם- במקום זאת- הוא פתח באינטיפדה רצחנית. למנוע ספק- ערפאת השיב לטענת חסידיו בדרבן (דראפ) הכיצד נאות בכלל לנהל משא ומתן עם היהוד? השיב במילה אחת- "הסכם חודאייבה" בערבית כמובן..
ליתר דיוק בידיו של אדם אחד.
וכעת עם תופעת ההכרה במדינה פלסטינית, זה עוד מתחזק
לשאול אריאלי וליתר המגיבים –
פשע נגד עם ישראל עושים אלה שלוחצים על ביבי לספח. פשע עוד יותר גדול עושים אלו שמטיפים להתנחל ברצועת עזה. אלו ממש אבסורדים הזועקים לשמים. צריך להודיע לכל המדינות שתומכות כיום בהקמת מדינה פלסטינית באיו"ש ועזה שישראל מסכימה לכך וגם תצביע על כך באו"מ. ישראל צריכה להזמין את כל המדינות הללו לסייע ככל יכולתן לפלסטינים בשטחים הללו להקים מדינה. שיבואו לכאן צרפתים, בריטים, קנדים ואוסטרלים לעזור לפלסטינים לארגן מדינה דמוקרטית, משטרה רצינית, לחסל את החמאס, כמו שהתומכים בהקמת המדינה הפלסטינית דורשים. שיבואו. נראה אותם. ישראל תהיה מוכנה לסייע להם – למשל להקים מכונים להתפלת מי ים, להשתתף בהדרכה חקלאית, לסייע להקמת מערך רפואי מתקדם וכיו"ב. והצעה לממשלת ישראל בראשות ביבי – תתחילו לנהוג בחכמה. תפסיקו לדהור עם הראש לקיר. מגיע לעם היושב בציון ממשלה יותר חכמה.
מי שמכתיב את השיח הפןליטי אצלנו, הוא קודם כל ראש הממשלה. במה שהוא אומר, במה שהוא מנחה, ממה שהוא מתעלם, וכן הלאה. וכל היתר ממלאים את הציפיות מהם
ליתר דיוק בידי המישהו המסוים
השיח הפוליטי של ישראל חסר אמינות, מאחר ואינו משקף את התנהלות המדינה בשטח. מאז אוק 7 הוקמו 28 התנחליות בגדה. תקיפות יום יומיות של המתנחלים בגיבוי המדינה. דיבורים לחוד ומעשים לחוד. מי שקובע היום את עתיד ישראל זה הדתיים שגנבו את ההצגה ממורשת בני גוריון.
לד"ר שאול אריאלי הנכבד
בסיום מאמרך קבעת ש- "המפתח לשינוי עמדות העולם הערבי כלפי ישראל מצוי בלב הכנסת בירושלים". ולא היא. עמדות העולם הערבי כלפי ישראל נמצאות בקוראן, התקבלו בעולם הערבי כדברי אלוהים חיים, ממשיכים להיות משורשרים באלפי מסגדים חזור ושנן. אין סיכוי שמנגינות אלה, שמתנגנות כבר – 1300 שנים בעולם המוסלמי, ישתנו בעקבות מה שנאמר או לא נאמר בכנסת בירושלים.
בגדול גישתך, שיש להעריך את הכנות האישית שבה, נובעת מראיה ביורוקרטית צרה של מפות וגבולות שבה הנך מתמחה, מבלי לראות את הקונטקסט הרחב של הסכסוך בין הישראלים לבין המוסלמים שמסביבם. זו אינה שאלה של גבולות על המפות, דהיינו סכסוך בעלות על נדל"ן, אלא סכסוך דתי אידאולוגי בלתי ניתן ליישוב מאחר שאידאולוגיה דתית הנה קבועה. אפילו הצגה אופטימית של פוליטיקאים, אקדמאים או מטיפים בשער אינה אלא חיזיון נאיבי המבטא רצון דמיוני שאינו קיים במציאות.
דגני- תודה לתזכורת החשובה לכול מי שעדיין תולה בישראל את כול האשמה לסכסוך, מילא האו"ם ואומות עולם אחרות- אבל ישראלים רבים מדי ממהרים להטיל את האשמה ואת האחריות באופן בלעדי על ישראל-ולא היא! אפילו את מה שנקרא "גבולות 67" כנקודת יחוס שהפלסטינאים נוקטים בה- יש לשוב ולהזכיר שהגבול הזה הוא תוצאה של מלחמת השמד שהפלסטינים ומדינות ערב יזמו נגד ישראל. ויש לכך מחיר.
העמדות של ארצות העולם במוסדות האום בימים האחרונים, מצדיקות לגמרי את דבריך
נו – ההצבעה באו"מ עברה בשלום. ומה יקרה עכשיו? – זו סה"כ עוד הצבעה מני רבות במוסד מושחת לחלוטין.
השיח גם איננו עוסק בכל הנושאים. השליטים שלנו לא מאפשרים שיח של ממש בנושאים שלא נוח להם לדון בהם. ובמה שכן דנים עושים זאת בצורה הכי מכוערת ומזיקה
מה שמחמיר מאוד את התופעה שהעלית כאן בצורה טובה, שכל דיון וכל החלטה, בכל פורום אפילו סודי, הופכת מיד לנחלת הכלל
ישראל החליטה כנראה לא לבחור
כעת נשברים שיאים המתרחש ביהודה ושומרון והתוצאות בדרך
ומנהיגינו מכל קצוות הקשת פוליטית לא מבינים זאת