נורמליזציה מיוסרת

ישראל, לוב והעמים הערביים במזה"ת
לא נורמאלי

אינני רוצה לפסוק מי אחראי לתקלה המביכה של פרסום הידיעה על מפגש בין שר החוץ הישראלי אלי כהן לבין שרת החוץ הלובית נָגָ'אלָא אַלְמַנְקוּשׁ (نجلاء עיניים יפות المنقوش החרוטה). העבר מלמדנו שעודף התלהבות ישראלית להציג הישגים בתחום הנחשב לבלתי מושג, איננה מסייעת לנו לקדם את יחסינו עם מדינות ערב. התוצאה טרגית; מדינת לוב, שלרגע נראה היה שהיא מצטרפת למצעד המדינות הערביות שיש להן הסכמי שלום עם ישראל, נסוגה עשרה צעדים לאחור ובעקבותיה מדינות אחרות שרק הרהרו בדבר. צר לי על שרת החוץ הצעירה והנועזת, שלמדה בדרך הקשה מהי פוליטיקה בכלל ומהי פוליטיקה של העולם הערבי בפרט. על ה"פשע" של מפגש עם ישראלי משלמים במדינתו של הטרוריסט הנבער מועמר קדאפי, זכרו לדיראון עולם, בפיטורים כאובים ובהגליה לטורקיה. לנו, הישראלים, חוב מוסרי כלפיה שלעולם לא נוכל לפרוע. ככל שנביע תמיכה בה, כך נעמיק את הבור שלתוכו הושלכה על ידי חבריה התבוסתנים בממשלת לוב. אך לא זה עיקר העניין במאמר הקצר הזה.

במזרח התיכון מתרחשים תהליכים שהם מעבר ליכולתן של הממשלות החלשות של מדינות ערב. כך למשל אין כוח בעולם היכול לעצור את תהליכי ההקצנה האסלאמית. רבות מן הממשלות מבינות שאחד המפתחות להצלת העולם הערבי מעוני וממלחמת עדות תלוי ביחסים תקינים עם מדינת הציונים. נורמליזציה עם ישראל משמעה נורמליזציה פנימית של העולם הערבי עם עצמו וגמילה מהטירוף שאחז בו מאז האביב הערבי, שהביא עליו את אסונו. אך ההיגיון הזה לא עובד בקרב הרוב המוחלט של הציבור הערבי, תהיה המדינה אשר תהיה. ערביי המזרח התיכון, בין שיש למדינתם יחסים עם ישראל ובין שהם נמנים עם אויבינו, אינם מחבבים ביותר לא את היהודים בכלל ולא את הציונים בפרט. זוהי שנאה עמוקה כל כך, עד שלא נראה כי ניתן יהיה אי פעם לעקור אותה מליבם. אני מעריך שלפחות בדורות הבאים לא ישתנה משהו מהותי בעניין זה, עם הסכמי שלום או בלעדיהם.

באופן אישי, אני מודה ששמחה רבה ממלאת את לבי על כל הסכם מדיני שנחתם עם אחת ממדינות ערב. אני מאמין גדול בשלום בתוך החברה הישראלית, בתוך המזרח התיכון ובתוך העולם כולו. אני רוצה בשלום ואף חושק בו ומוכן לוויתורים מרחיקי לכת כדי להשיגו. בכלל זה, עם העם שחולק אתנו את ארץ ישראל, העם הפלסטיני (יש עם כזה). אצלי בתוכי לא שוררת הסכמה בין הלב לשכל. הלב רחום וחנון אך השכל שרוט ולמוד ניסיון מר. הפיאסקו הגדול ביותר שחוויתי במשך ימי חלדי הוא הסכמי אוסלו. על אף התיעוב לרמאי מספר אחת בהיסטוריה וראש המחבלים ערפאת, שמחתי בראותי את התמונות ממדשאת הבית הלבן ובה גיבור ישראל יצחק רבין ז"ל לוחץ את ידו של הנתעב. נקפו השנים וגילינו את מה שכבר חשדנו בו מלכתחילה. הוּלכנו שולל בהסכמי אוסלו ואת מחירי הדמים אנו משלמים יום יום.

הסכמים עם מדינות ערב חייבים להיעשות מתוך חשדנות ומתוך הכנה קבועה לקראת התרחיש הגרוע ביותר. עמי המזרח התיכון הערבי אינם סובלים את הסכמי הממשלות שלהם עם ישראל. בכל רגע נתון עלולה להתהפך הקערה על פיה. סכנת ההפיכה השלטונית במדינות אלה קיימת באופן מתמיד. אפילו גדולי השליטים הרוצחים והטובחים אינם מסוגלים לדכא את המרידות הפורצות מעת לעת. כך למשל הממשלים בסוריה, לבנון, עיראק, תימן, מצרים, לוב ועוד. בראש המדינות האלה עמדו מנהיגים ערבים אימתניים, שטבחו במיליוני בני עמם. אף על פי כן לא שב השקט על כנו. הפיכה עממית תגרור אחריה תמיד גל שנאה לישראל. אני מאמין בשלום עם ירדן, אך יודע כי בשל המבנה החברתי של ירדן כיסאו של המלך לא יהיה יציב לעולם. אני מאמין בשלום עם מצרים, אך השלטון הצבאי שלה אף הוא זמני ובלתי יציב בעליל. אני אפילו מאמין בשלום עם ערב הסעודית, אך עלינו לזכור מה עשה העומד בראשה לעיתונאי הסעודי חאשוקג'י. חמורים יותר הדברים כאשר אנו מצליחים אולי לסחוט הסכם כל שהוא עם ממשלות קיקיוניות כמו זו של סודאן וכמו זו של לוב. היינו בסרט הזה בשנות השמונים המוקדמות כאשר סחטנו הסכם כלשהו עם בשיר ג'ומייל הלבנוני. מאז אנחנו במלחמה בלתי פוסקת עם חזבאללה ובפועל עם מדינת לבנון.

גורם נוסף שאנו נוטים לשכוח במערך היחסים עם העולם הערבי הוא הגורם הפלסטיני. היינו רוצים לעבוד מעל לראש שלהם, להסדיר את היחסים עם העולם הערבי, לבודד את הבעיה הפלסטינית ולהקטין את השפעתה המדינית על מדינת ישראל. אך הרצון הזה לא עולה יפה עם המציאות. ראש ממשלת לוב התבוסתן אץ רץ אל השגרירות הפלסטינית בארצו כדי להוכיח נאמנות לעניין הפלסטיני נגד ישראל. הוא עשה זאת כדי להציל את עורו מפני זעם העם, המזדהה עם הפלסטינים מעט יותר ממנו. לא אתפלא אם אחריתו של המנהיג הזה תהיה כאחריתו של אבי האומה הלובית מועמר קדאפי או אבי המדינה הפיקטיבית עיראק סדאם חוסיין, שירדו לבור תחתיות בביזיון הראוי להם. אל לנו לזלזל בכוחם של הפלסטינים בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט. הפלסטינים הצליחו באופן סוחף לשכנע את העולם שאנו הם כוחות הכיבוש, שאנו מנהלים מדיניות אפרטהייד ושאנו חייבים לפנות את כל יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. רוב מדינות העולם תומכות בגישה זו ועלינו להפנים זאת טרם נקבע מדיניות כלשהי מול העולם הערבי.

למדינת ישראל אין מדיניות באשר לפלסטינים, אין אסטרטגיה ואין תכנית לטווח הרחוק כיצד לנהל את הסכסוך, אם לא ליישב אותו. אנו נדחקים תמיד לעמדת המתנצלים, המסבירים והמתגוננים. ככה לא בונים מדיניות. עם זאת, אינני לגמרי משוכנע שהליכה מוחלטת לקראת כל דרישות הפלסטינים תמציא מזור לשנאת העולם הערבי אלינו. העניין הפלסטיני הוא רק חלק מהבעיה, אבל חלק הכרחי לניהול המדיניות של מדינת ישראל. החלק האחר הוא האחרוּת של הציונים בנוף המזרח תיכוני והוא קשה לא פחות לעיכול אצל הערבי הממוצע שממשלתו מקפחת אותו בשיטתיות ובעקביות. ממשלת קיפוח המנהלת יחסים עם ישראל רק מוסיפה שנאה על שנאה. האשמת הממשלה בשיתוף פעולה עם האויב הציוני מחלחלת באשר לכל מנהיג ערבי ומקרבת את קיצו. כך יוצא שנגזר על כל נורמליזציה עם מדינת ישראל שתהיה מאולצת, זמנית ומיוסרת.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. באמת השנאה המובנית של הערבים הדתיים אלינו מקשה מאוד מאוד לקוות אפילו שיגיע יום ללא מלחמות ושינאות באזור שלנו

  2. אם יהודים וגרמנים חיים כיום בשלום, למה שלא יוכלו יהודים ולבנונים או סורים לחיות בשלום?

  3. אתה צודק. לכן לא פשוט להוביל מדינה באזור כזה. ובאופק בינתיים אין אורות.

  4. אי אפשר שלא להבין שנישול מתמשך ודיכוי הם מעשים לא מוסריים המנציחים את הסכסוך עם הפלסטינים.
    גם אם כל הניתוח על ארצות ערב נכון, המדיניות הישראלית של שליטה על עם אחר לנצח מבלי שלעם זה יש זכויות יסוד יכולה להיקרא אפרטהייד.
    מדינה שאינה מקבלת את העיקרון שכל בני האדם נולדו בצלם, יכולה להלין על מדינות אחרות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

סיבות לדאגה

סקירה כללית על חברת "אפל" (Apple)

דילוג לתוכן