על הדרך לטפל באיום האיראני

זה קרוב לעשור ישראל מוצאת את עצמה במצב מלחמה מול איראן וגרורותיה. למלחמה זו ניתן שם מוזר במקצת: מב"מ, לאמור המערכה בין המלחמות. מהות מלחמה זו היא תהליך איראני מתמשך ליצירת איום על ישראל באמצעות אימון, חימוש, מימון, אחזקת מיליציות ומצבורי נשק, בסמוך לגבולות ישראל. לשם מה מתבצעת פעילות איראנית זו?

לא צריך להרחיק לכת כדי להבין מה מטרות האיראנים לטווח רחוק. הם אומרים זאת השכם והערב. הם רוצים לחסל את השטן הקטן (ישראל), לסלק מהמזרח התיכון את השטן הגדול (ארה"ב) ולהקים כאן ממלכה קלריקאלית, שבהכרח לא תהיה דמוקרטית. ממלכה שתתנהל על פי חוקי השריעה עם דומיננטיות שיעית. על מנת לממש את חזונם האפוקליפטי, מנהיגי הכת הקיצונית באיראן מבקשים להשיג נשק גרעיני, והם פועלים בנחרצות למען מטרה זו.

הימצאות נשק גרעיני, לרבות אמצעים לשיגורו לטווחים רחוקים, תהפוך את איראן למדינה הגמונית במזרח התיכון ולאחת המשפיעות בעולם, בהינתן שזו מדינה גדולה שחיים בה כ-80 מיליון תושבים, והיא עשירה במקורות אנרגיה שמכניסים לה הון עתק מדי יום ביומו. כל אלו, בנוסף למוטיבציה מוסלמית פנאטית-ג'יהאדיסטית ורגשות של עליונות דתית הרסנית. אם איראן תצליח בהשגת נשק גרעיני, צפוי שהמדינות במזרח התיכון יתיישרו לפי הקו האיראני. מי מהן מתוך פחד ומי מהן מתוך הזדהות דתית-תרבותית. אם כך יקרה, ישראל עלולה להתייצב בפני בעיות ביטחוניות שלעומתן קשיי העבר שנבעו מהברית הסובייטית-ערבית נגד ישראל, אינם אלא קדימון מתון לאפשרות שאיראן תהפוך למעצמה הגמונית במזרח התיכון.

על כן כיום ההנהגה במדינת ישראל חייבת להחליט כיצד עליה לפעול על מנת לסכל את האיום האיראני. כאמור לעיל, ישראל פועלת במסגרת מה שנקרא מב"מ כנגד ההתבססות האיראנית מסביב לגבולותיה. הגם שכך, האיראנים לא נסוגים מול לחץ מסוג זה. נהפוך הוא. ככל שחולף הזמן מתברר שהאיראנים מלקקים את פצעיהם ומגבירים את השקעותיהם בדם ובדמים לבניית עוצמה שמתכוונת כנגד מדינת ישראל. כותב שורות אלה, כמו רבים אחרים, אינו מאמין שניתן להגיע לפתרון הבעיה באמצעים דיפלומטיים. זאת אף שישנם בעלי דעה חסרי אחריות בתוכנו, שגורסים "שנוכל להסתדר", גם אם איראן תתגרען, בשל יכולת ההרתעה המפורסמת של מדינת ישראל.

טענתי היא, שדווקא במדינת ישראל, בשל הניסיון ההיסטורי העגום של העם היהודי, חייבים להפיק לקחים רלוונטיים לעניין ההחלטה על איזו מדיניות יש לנהל, מול הארוגנטיות הרצחנית של משטר האייתוללות באיראן. כתשובה חשובה להתלבטות בעניין זה אבקש להביא בפני הקוראים סיפור שהשמיע פרופ' איתן גלבוע באחד המפגשים בתיאטרון גבעתיים.

הרקע לסיפור המאלף הוא תפיסת השלטון באיראן על ידי תנועת האסלאם השיעי, במהלך שנת 1979. השאח האיראני, שכבר היה חולה אנוש במחלת הסרטן, נמלט למצרים ולאחר מכן הובהל לארה"ב לצורך טיפול רפואי. בעת ההיא ג'ימי קרטר היה נשיא ארה"ב. קרטר סירב לדרישת האייתוללות להסגיר את השאח הגוסס לידיהם. בתגובה הם החליטו לתקוף את שגרירות ארה"ב בטהראן, לחטוף בני ערובה ולשחררם רק כנגד הסגרת השאח הגוסס לידי משטר האייתוללות.

ב-4 בנובמבר 1979, זמן קצר אחרי הפיכת המשטר באיראן, המון מוסת תקף את השגרירות האמריקאית, השתלט עליה ולקח בשבי 52 אזרחים אמריקאים שרובם היו דיפלומטים, בהם בכירים ביותר. הנשיא קרטר ניהל משא ומתן עם האיראנים, אולם לא יצא ממנו דבר. בכל פעם שנדמה היה שהמשא ומתן עומד להסתיים העלו האיראנים את דרישותיהם כלפי הנשיא קרטר שהיה בתקופת בחירות לקדנציה שנייה. בין היתר, משא ומתן זה וההתבזות האמריקאית במהלכו, היו הגורם העיקרי לכישלונו של הנשיא קרטר בבחירות שנערכו, בהתאם לחוקה האמריקאית בנובמבר 1979. על פי החוקה האמריקאית טקס מינוי נשיא נבחר חל ב-20 בינואר בשנה העוקבת אחרי הבחירות. כך הנשיא הנבחר, רונלד רייגן המתין קרוב לשלושה חודשים עד שנכנס לבית הלבן.

במהלך מערכת הבחירות, רונלד רייגן, שרכש לעצמו תדמית של "קאובוי קשוח" הודיע לעם האמריקאי, שתחת שלטונו, אם האיראנים לא ישחררו מייד את בני הערובה, הוא יפקוד על הצבא האמריקאי להפציץ את טהראן. כולם ידעו שהאמריקאים מחזיקים במפרץ הפרסי כוח צבאי רב וחזק. דהיינו, היה ברור שיש בידי נשיא אמריקאי עיקש לפקוד על הפצצת טהראן. כל זמן שקרטר עדיין ישב בבית הלבן הוא המשיך במגעים עם האיראנים במטרה לשחרר את בני הערובה. אך הדבר לא עלה בידו.

והנה, כאשר, ב-20 בינואר 1980 נסע קרטר להשתתף בטקס השבעת הנשיא רייגן, הוא קיבל הודעה שממשלת האייתוללות החליטה לשחרר את בני הערובה מייד. האיראנים לא חיכו עד שרייגן "הקאבוי" יחליף רשמית את קרטר כמפקד העליון של הצבא האמריקאי. את ההחלטה לשחרר את בני הערובה הם קיבלו כ-24 שעות לפני שרייגן הפך לנשיא.

בני הערובה שוחררו אחרי שישבו בשבי האיראני 444 ימים. האיראנים לא רצו שרייגן ינהל את המשא ומתן לשחרור בני הערובה. טהראן לא הופצצה ובני הערובה שוחררו. ראוי שאלו המנהלים את המאבק הישראלי נגד איראן ילמדו את סיפור המעשה שלעיל.