מצפון תיפתח הרעה

"כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ – וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים?

וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ – וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן?" (ירמיהו יב, ה)

בשנים האחרונות קנתה לה אחיזה התפיסה שמלחמת לבנון השנייה ב-2006, שבזמנו נחשבה לכישלון ישראלי צורב, הייתה, במבט לאחור, הצלחה גדולה. לאחר שמונה שנים של שקט בחזית הלבנונית, טוענים חסידי התפיסה, הוכח כי המלחמה יצרה הרתעה ישראלית מול החיזבאללה, ומאז הוא חושש להתגרות בישראל שמא יביא על עצמו מהלומה ישראלית חדשה. תפיסה זאת מזכירה את "הקונספצייה" הידועה לשמצה של 1973, שהביאה עלינו את הפתעת מלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים מדובר בקיבעון מחשבתי ה"נעול" על סיבה אחת ויחידה להסבר תופעה ומתעלם מסיבות אפשריות אחרות, כאלה שהיו מביאות למסקנות ולדרכי פעולה שונות.

את הימנעות החיזבאללה מלפעול נגד ישראל בשמונה השנים האחרונות ניתן לייחס בקלות לשתי סיבות עיקריות שאין להן ולא כלום עם הצלחת ההרתעה הישראלית. האחת: לאור הסתבכות החיזבאללה במלחמה ב-2006, שבה הייתה תגובה ישראלית שאותה לא צפה הארגון, החליטו אדוני החיזבאללה בטהראן לאסור על הארגון לנקוט כל פעולה נגד ישראל ללא קבלת אישור איראני. ברור שמשטר האייתוללות מבקש לשמר את החיזבאללה ואת עוצמתו כדי להשתמש בהם ביום פקודה על פי האינטרס הלאומי האיראני ולא על פי שיקוליו הלבנוניים של חסן נסראללה. ובהיות החיזבאללה זרוע אסטרטגית וקו הגנה ראשון של המשטר בטהראן, אין פלא שהוא מציית לקול אדוניו.

הסיבה השנייה: בשלוש השנים האחרונות מעורבות מיטב היחידות הלוחמות של החיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה. מעורבות הארגון במלחמה לצדו של הנשיא אסד היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שמשטרו של אסד מצליח לשרוד למרות כל הנבואות והתחזיות, כולל של רבים וטובים בצמרת הביטחונית בישראל, על "נפילתו הקרובה". והואיל ובסדרי העדיפות הנוכחיים של איראן ושל החיזבאללה קודמת הישרדותו של אסד למאבק בישראל, ברור שאין לחיזבאללה שום אינטרס להיגרר לעימות צבאי עם ישראל בשלב זה.

בחודשים האחרונים נוכחנו כולנו בקריסת ההרתעה הישראלית מול החמאס. הדבר בא לידי ביטוי הן בעצם יוזמת החמאס לפתוח במערכה תוך שיגור רקטות למרכזי האוכלוסין בישראל, והן בשלבים שונים במהלך המלחמה, כשכמה פעמים דחה החמאס הצעות להפסקת אש, בניגוד לתחזיות הדרגים הצבאיים שהיו בטוחים שהחמאס "מורתע" עקב המכות שספג מצה"ל. כישלון תפיסתי זה הוא שעמד מאחורי "נאום הכלניות" המביך של הרמטכ"ל, שבו קרא לתושבי עוטף עזה לשוב לבתיהם ולעבד את שדותיהם, כי ברור היה לו שצה"ל השיב לעצמו את כוח ההרתעה מול החמאס. למותר לציין שתחזיתו של הרמטכ"ל התבדתה בתוך פחות מ-24 שעות.

אסור ש"קונספצייה" דומה תנחה אותנו בחזית הצפונית ותגרום לנו להאמין שהחיזבאללה נמנע מלתקוף את ישראל זה שמונה שנים כי "ההרתעה עובדת". נכון שסופה של מלחמת האזרחים בסוריה אינו נראה באופק, וסביר להניח שהחיזבאללה ימשיך להילחם לצדו של אסד ויימנע מלהיכנס לעימות צבאי עם ישראל. אולם אנו חיים באזור הפכפך ועלינו להביא בחשבון את האפשרות ששינויים משמעותיים עלולים להתרחש בזירות המקיפות את ישראל, שינויים שעלולים לחולל מפנה בתפיסת החיזבאללה ובסדרי עדיפויותיהם של אדוניו בטהראן. מה גם שניכר שהארגון ממשיך בתהליך ארוך טווח של בניין כוח ורכש וייצור של אמצעי לחימה, כהכנה לעימות עתידי אפשרי עם ישראל.

על מנת שלא נופתע בחזית החיזבאללה, קודם כול יש להפיק לקחים ממבצע "צוק איתן" וממחדלים ומכשלים שנחשפו במהלכו. יש לזכור כי החמאס הוא האויב החלש ביותר בסביבה, ומלחמה עם החיזבאללה תהיה שונה לחלוטין מ"צוק איתן", ולו רק בגלל העובדה שהארגון צבר ניסיון קרבי עשיר ביותר בשלוש שנות מעורבותו במלחמת האזרחים בסוריה. לכן פתחתי את המאמר בפסוק שבו הנביא ירמיהו משתמש בקל וחומר כדי להתריע מפני עימות עתידי עם אויב קשה ומסוכן יותר.

את הפקת הלקחים יש לערוך קודם כול בפרמטרים שנחשפו ב"צוק איתן": ראשית, אתגר הרקטות. אם בארסנל של החמאס היו 10,000 רקטות, האומדן הוא שבידי החיזבאללה כמות גדולה פי 10 – 100,000 רקטות. ולא רק בכמות עסקינן אלא גם באיכות: רקטות בעלות טווחים ארוכים יותר ומידת דיוק גבוהה יותר. רקטות אלו יאיימו לא רק על מרכזי אוכלוסין אלא גם על מתקני תשתית רגישים ואסטרטגיים ועל בסיסי צה"ל. ברור ש"כיפת ברזל" לא תעמוד בעומס רקטות אדיר כזה. אך גם אם מערכת ההגנה החדשה, "שרביט קסמים", תהיה אופרטיבית כבר ב-2015, האם מערכות הגנה אלה אכן יצליחו להתמודד עם גשם זלעפות כזה של רקטות? העימותים הקודמים עם החמאס ועם החיזבאללה הוכיחו שלישראל אין מענה לירי רקטות כבד מתמשך. בהיותו רמטכ"ל אמר שר הביטחון הנוכחי ש"הרקטות של החיזבאללה יחלידו, וממילא לא ישתמשו בהן". מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שהן לא החלידו, ומה שחווינו בעבר עשוי להיות כאין וכאפס לעומת מה שנחווה בעתיד.

אתגר שני הוא אתגר המנהרות. המלחמה בעזה חשפה שאין בידי ישראל טכנולוגיה לאיתור המנהרות, שלא היה מתאם בין מידע על המנהרות לבין תפיסת עוצמת האיום שהן מייצגות ושלא גובשה דוקטרינת לחימה שיטתית במנהרות. כשבמהלך המלחמה הכריז שר הביטחון שיידרשו "2–3 ימים לסיים את הרס המנהרות" ולמעשה נמשכה הפעולה 14 יום, ברור שמשהו מבני, שורשי ועמוק היה לקוי בכל ההתמודדות עם סוגייה זו. ואם כך פני הדברים בעניין מנהרות שידוע היה על קיומן, קל וחומר שהאתגר חריף בחזית החיזבאללה, שם קיימת אי-ודאות מוחלטת בנוגע לעצם קיומן של מנהרות.

פצצות המרגמה מציגות אתגר נוסף. כפי שהוכח לאחרונה בעוטף עזה, לצה"ל אין מענה לפצמ"רים, שגרמו להרג הן בקרב אזרחים והן בקרב חיילים בשטחי כינוס. הבעיה עתידה לחזור על עצמה כשיהיה מדובר באוכלוסייה האזרחית בגליל המערבי ובאצבע הגליל ובשטחי כינוס של צה"ל בצפון.

ולבסוף, תורת הביטחון: מעבר להיבטים הנקודתיים, על ישראל לערוך בחינה מחדש של תורת הביטחון ולהתאימה לאתגרים החדשים. ארבעת סבבי המלחמות בשמונה השנים האחרונות חשפו דיסוננס – תורת הלחימה של צה"ל ומבנה הכוח היבשתי שלו אינם תואמים את קשת האיומים על ישראל. הדבר מחייב עריכת התאמות במבנה צבא היבשה ובהכשרתו, בתוכניות אופרטיביות ובפיתוח דוקטרינת לחימה אורבנית. אך בראש וראשונה אסור שצה"ל ייפול למלכודת הידועה של "מצעד האיוולת" ויתכונן ל"מלחמה הקודמת" – אם בעזה מול החמאס או מלחמת לבנון השנייה מול החיזבאללה.

במספר מחקרים שפורסמו בשלוש השנים האחרונות העריכו קציני מודיעין בהווה ובעבר כי חיזבאללה עלול לשנות את פרדיגמת הלחימה שלו בעימות מול ישראל מהגנתית להתקפית. לדעתם, הארגון ישאף לפתוח את העימות במתקפת פתע, לחדור לשטח ישראל (אולי גם במנהרות?), להשתלט על יישובים בגליל, לתקוף בסיסי צבא ומתקנים אסטרטגיים בצפון – וכל זאת תוך כדי שיגור רקטות כבד לכל שטח ישראל. בניגוד לרצון הארגון בעבר להפעיל מלחמת התשה ולהאריך את משך הלחימה, הפך החיזבאללה את האסטרטגיה שלו והוא ישאף להישגים משמעותיים כבר בהתחלה, ליצור אפקט תודעה חדש ולקצר את משך המלחמה ככל האפשר. הניסיון המבצעי שצבר החיזבאללה בקרבות בסוריה בשלוש השנים האחרונות יאפשר לו להפעיל מסגרות לוחמות גדולות יותר ומגוון רחב יותר של אמצעים.

על קברניטי הצבא והביטחון לשנס מותניים ולפתח דוקטרינת לחימה שתפיק לקחים מכשלים קודמים ותתמודד עם פרדיגמות ועם תרחישים חדשים לחלוטין. מה שברור הוא שעל "דוקטרינת דאחייה" להידחות. היא לא עבדה ב-2006 בלבנון ולא ב-2014 ברצועת עזה. היא כן גרמה לשחיקה בלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל. במקום להתמקד בעוד "בומבה" ועוד "בומבה" יש לחזור לתפיסה של "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". יום הכיפורים המתקרב מזכיר לנו שאסור שנופתע שנית.