הסולטן והנשיא

ארדואן, נשיא טורקיה, חלם להיות סולטן ולשלוט באימפריה האסלאמית, אולם "האביב הערבי", השינויים הגיאופוליטיים במזרח התיכון ויחסו של הממשל האמריקאי כלפיו, ניפצו את החלום והפכו אותו לרודן מבודד.

ייתכן שארדואן הקשיב למילות השיר של יעקב רוטבליט – "אז תשתה קפה טורקי ותתעורר
אתה המשורר… אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי?" – ואכן התעורר. ארדואן מקיים דיאלוג עם האמירויות, מצרים, יוון וגרמניה, ובשבוע שעבר הזמין את הנשיא הרצוג לביקור רשמי, תוך שהוא שומר על עצמו ומחפש קו מדיני חדש לחימום היחסים עם ישראל. בישראל ראו בחיוב את קריאתו של ארדואן להפשרת היחסים בין שתי המדינות.

נקודת הזמן ההיסטורית במלחמה בין רוסיה לאוקראינה מזמנת מכנה משותף לישראל ולטורקיה, לשתיהן יש מערכת יחסים עם שני הצדדים הלוחמים. ישראל רוצה לסייע הומניטרית ולתווך בין הצדדים, וטורקיה מארחת את הצדדים הנלחמים ברמת שרי חוץ. ארדואן, החרד אף הוא מהמלחמה באירופה, רואה עצמו שחקן מעצמה אזורית, כחלק מאירופה ונאט"ו. בנסיבות שנוצרו, ישראל, בהובלת ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד, נקראה לתפקיד המתווך על פי רצון הצדדים.

ההישגים הישראליים המרשימים, "מזרח תיכון חדש" בתחום המדיני, והחשש מפני איראן והתוכנית הגרעינית שלה, הם שעוררו את "המשורר" ארדואן.

ההיסטוריה של יחסי ישראל-טורקיה ידעה עליות ומורדות. טורקיה הכירה בישראל בשנת 1949, ומאז שנת 1950 קיימו שתי המדינות נציגויות בדרג של צירות. בשנת 1980 בעקבות חוק ירושלים הורידה טורקיה את דרג הייצוג ההדדי לרמת מזכיר שני. מסוף שנת 1989 תחילת 1990 נקטו הטורקים צעדי נורמליזציה. ועידת מדריד הייתה הזרז להשלמת הנורמליזציה, טורקיה העלתה את דרג היחסים עם ישראל לרמת שגרירות. ביקור שר החוץ צ'טין בישראל האיץ את מימוש היחסים בכמה תחומים: כלכלי, ביטחוני, סחר ותיירות.

טורקיה הלכה וגדלה בחשיבותה הגיאופוליטית – מדינה מוסלמית ענקית, המקיימת קשרים טובים הן עם העולם הערבי, והן עם העולם המערבי, כאחת החברות הבכירות בנאט"ו.

בשנת 1992 ביקר הנשיא השישי של ישראל, חיים הרצוג ז"ל, בטורקיה במסגרת ציון 500 שנה ליציאת יהדות ספרד לטורקיה. הקהילות היהודיות בערים איסטנבול ואיזמיר אימצו בחום את היהודים שהגיעו מספרד.

גם הנשיא השביעי של ישראל, עזר ויצמן ז"ל, הבין את חשיבות היחסים עם טורקיה, ובחר בה כמדינה ראויה לביקורו הממלכתי הראשון. ויצמן התקבל בברכה על ידי הנשיא סולימן דמירל. היה זה ביקור פורץ דרך, שהביא להרחבת שיתופי פעולה בין זרועות הביטחון והמודיעין של שתי המדינות, ואפשר אימונים של חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי בטורקיה. לצד אלה נוצר גם שיתוף פעולה בין התעשייה האווירית והתעשייה הצבאית שלנו לבין התעשייה הביטחונית הטורקית, וכן שיתוף פעולה בסחר בתחומים שונים. גם הנשיאים קצב ופרס פעלו למען הרחבת מעגל היחסים עם הממשל הטורקי.

אירועי מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הלחימה בטרור החמאס ואירועי "המרמרה" גרמו למתיחות בין המדינות, להתקררות היחסים ולהורדת דרג השגרירים. למרות זאת הסכמי הסחר החופשי לא נפגעו ואפשרו לשתי המדינות להמשיך בקשרי סחר, תיירות ועוד.

עם השנים החלה ישראל לפתח את המים הכלכליים שלה, ולשווק גז טבעי למדינות השכנות ירדן ומצרים ואף לאירופה. ישראל מוצאת עצמה כמי שיכולה לגשר על המחלוקות בסוגיית הגז בים התיכון בין יוון, קפריסין וטורקיה, זאת לאור יחסיה החמים עם הצדדים, ויכולתה להציע פתרון לנוכח אי-ההכרה בזכויות קפריסין הטורקית.

נשיא טורקיה, מצידו, רואה הזדמנות פז לאפשר העברת הגז לאירופה דרך טורקיה, העברה זולה יותר מאשר דרך יוון. לנוכח המלחמה בין אוקראינה לרוסיה והסנקציות הכלכליות שהוטלו על רוסיה, מוצא עצמו ארדואן כשחקן מפתח שיכול להציע פתרון למשבר במשק האנרגיה באירופה. הוא אף זוכה לרוח גבית אמריקאית ומביע רצון לתקן את גישתו כלפי ישראל, יוון וקפריסין.

ארדואן רואה בנשיא יצחק הרצוג כמי שיאפשר לו לחדש את היחסים עם ישראל. לאחר 14 שנים קרירות הוא החליט לחשב מסלול מחדש, וביקורו של הרצוג הוא פתיחת דף חדש ליחסים בין שתי המדינות.

החזרת השגרירים תניע את מנועי הצמיחה הכלכלית במסחר ובתיירות. מהלך זה יביא גם לפגיעה בפעילות המרכז הכלכלי של חמאס בטורקיה, שהלך והתחזק בשנים האחרונות הודות למערכת היחסים העכורה עד כה בין המדינות. בראיית ישראל, מקורות המימון לזרוע הטרור של חמאס ייפגעו, והארגון יתקשה לגייס מחבלים, ולהוציא לפועל מבצעי טרור.

ועתה נותר, "אינשאללה", לממש את ההסכמות וההבנות שהושגו במהלך פגישת הרצוג-ארדואן – פתח לחיזוק היחסים בין המדינות, אחרת יישארו ממנו רק אלבום תמונות ומזכרות.