בסופו של דבר התבשרנו על שחרורם של זוג הישראלים אשר טיילו בטורקיה ונעצרו על ידי השלטונות הטורקים באשמת ריגול, וזאת היות שצילמו את ארמונו של רג'יפ ארדואן. שחרורם הגיע בתום תשעה ימים מורטי עצבים שבמהלכם כלי התקשורת סיקרו, הפרשנים פירשו, המדינה יצאה בהצהרות, המשפחה שכרה עורך דין ישראלי אשר התלווה לצוות המשפטי המקומי, הדיפלומטים ביקרו ושיחה בין אם לבנותיה ריגשה עד דמעות.
אך ברצוני לדבר על פן אחר של יחסי ישראל-טורקיה. יש אשר ילינו על הכתוב במאמר זה, אך אבקש לומר כי דברים אלו נכתבו בדם ליבי.
בעוד שישראל מספקת תמיכה דיפלומטית בלתי מסויגת ושומרת על יחסים נאותים וערוצים פתוחים כמתבקש, טורקיה מצידה לא מחמיצה אף הזדמנות להשתלח במדינת ישראל ובקברניטיה, בכל עת וללא רסן.
לעניות דעתי, יש לבחון מספר חלופות מתבקשות ביחסי ישראל-טורקיה. מדינת ישראל חייבת לנסח קווים ברורים למדיניותה כלפי אנקרה והעומד בראשה. חז"ל הפליגו בעיקרון המוסרי "עין תחת עין, שן תחת שן". בעיקרון זה יש הרבה בהיבט המוסרי והמשפטי כאחד. למדיניותה של טורקיה כלפי ישראל וכלפי אזרחיה המבקרים שם חייב להיות מחיר כלכלי ומדיני ללא סייג. עלינו לפעול בנחישות ובאפיקים דיפלומטיים כדי להעביר מסר המפרט את הקווים האדומים שעליהם לא נסכים לעבור בשתיקה, והשתלחות אנקרה בכל הזדמנות חייבת להיפסק לאלתר.
לישראל יש אפשרויות שונות לאותת לאנקרה באפיקים בין-לאומיים. ראשית, הכרת ישראל ברצח העם הארמני בידי העות'מאנים, דבר שטורקיה מבקשת להתנער ממנו בכל עת. שנית, פעילות בציר הבין-לאומי לקידום התנגדות לכיבוש הטורקי בקפריסין. שלישית, ישראל יכולה להצטרף לציר בין-לאומי הקורא להכרה בהגדרת הזהות העצמית של הכורדים בשטח סוריה, טורקיה והאזור.
מעבר לשלוש הנקודות האלה לישראל יש אפשרויות נוספות, כגון הובלת מהלך בין-לאומי לוויתור של טורקיה על חבל אלכסנדרטה, שאותו כבשה מסוריה במהלך השנים. סוריה טענה בכל תוקף כי זהו שטחה, אך ב-2004 בצעד חסר תקדים ויתרה לטורקיה מבלי לתת הסברים. ואל לנו מלזנוח את ערוץ זכויות האדם, שבו אפשר למנות את ריבוי המקרים של ניצול והפרת זכויות עובדים בטורקיה, או את הפן הכלכלי וקשרי המסחר והייבוא. לבסוף, כישראלי אשר ביקר בטורקיה והביט מעבר לכתפו כמו שחקן ראשי בסרט ריגול, אני סבור שעלינו להפסיק מיד את הכניסה החופשית של התיירים מטורקיה לארצנו, הן בשל נגיף הקורונה והן מסיבות ביטחוניות.
מובטחני כי יש אשר יתקוממו כנגד צעדים אלו, שהם בבחינת שבירת כלים, אך לעיתים צעדים כאלו נחוצים, ואין ספק שזה המקרה לנוכח צעדיה הרבים של טורקיה על פני העשור האחרון. כפי שכבר כתבתי בעבר, "שפת הכוח, היא השפה של המזרח התיכון". לעניות דעתי, דווקא מהלך זה של שבירת הכלים יוביל בהמשך ליחסים טובים יותר. מאז אירוע המשט ("מרמרה"), התיירות הישראלית לטורקיה מזערית וכך גם הייצוא, וביתר שאת מאז "הסכמי אברהם". עם זאת, הייבוא מטורקיה פורח, היות שהלירה הטורקית נמצאת בשפל לעומת הדולר האמריקני והייבוא מטורקיה משתלם מאוד לסוחרים בישראל. זה כעשור אני נמנע מרכישת מוצרים המיוצאים מטורקיה, גם אם פירוש הדבר רכישת מוצרים יקרים יותר המיוצרים בישראל. זה לא קל, היות שכיום טורקיה נמצאת בכל תחום – רכב, ציוד חשמל, מזון, קוסמטיקה ועוד. לא פעם מצאתי את עצמי מחפש בשווקים את עוקץ העגבנייה על מנת לוודא שמולי חקלאות ישראלית גרידא.
מאז פרוץ מגפת הקורונה בטורקיה, נתיניו של ארדואן חשים שספינתם מיטלטלת ללא קברניט בלב ים. עלינו לנצל את חוסר הפופולריות של ארדואן, ולנקוט צעדים מחושבים ונכונים על מנת שהצד השני יבין כי אנו רציניים ולא מוכנים להמשיך לקבל השתלחות זו, הנעשית חדשות לבקרים.
14 תגובות
רק להיזהר לא ךהתדרדר לתת רמה של הטורקים. זה רק יזיק לנו.
הפך הוא הנכון, אף אחד איינו שש לכך.
לעיתים, נדרש שינויי ביחס על מנת לקבל את התוצאות הנכונות. המדיניות שאתה אומר, היא כבר שנים, והתוצאות ?
לכן, לפי דעתי הגיעה דווקא הזמן לשינוי.
תגובות ומדיניות מהבטן ולא מהראש אינן מתכון לניהול יחסים בינלאומיים וכנראה שגם לא לניהול יחסים בין בני אדם בכלל.
לאלמוני
סליחה שאני מתערב, הצגת עמדה מאד חשובה שרבים העוסקים במשא ומתן בינלאומי מתחבטים בה. מה המשקל הנכון של היגיון (ראש) – אינטואיציה בטן)- הכרת תרבות האחר – בקבלת החלטות. לדבריך- ההגיון (הראש) צריך להוביל, לעומת "הבטן" ואני הוספתי הכרת תרבות האחר. האם אתה יכול להביא דוגמאות להוכחת התזה שלך?
יחסים בינלאומיים נחתכים על בסיס אינטרסים.
כמחצית מהנפט שמייבאת ישראל זורם דרך טורקיה.
יחסי כלכלה הדדיים בין ישראל לטורקיה מסתכמים בכ-5 מיליארד דולר בשנה.
ארדואן חולה מאד (כבר נתקף בסרטן לפני כמה שנים) יומו קרב.
חלק מהציבור הטורקי מצדד בישראל, מדוע לפגוע בקשרים עימם?
מה ייתן לנו עניין אלכסנדרטה? למי יחזירו, לסוריה?
מה ייתן לנו עניין הטבח בארמנים, או כיבוש חלק מקפריסין?
יילך ארדואן. צפוי שינוי לטובה ביחסים עם טורקיה. למה לקלקל?
חלילה להגיב מהבטן בכלל ובפרט בכל ליחסים בינ"ל. הדברים אשר כתבתי, הם לאחר שכל האופציות מוצאו. הפגיעה החוזרת לאורך שנים, במדינת ישראל ובסמליה, הפגיעה בחיילי צה"ל במשט המרמרה, והזוג אוקנין. הם תופעה פסולה.
אין ספק כי מי שמוותר נחשב לחלש ומשמש מטרה. הרתעה היא צעד יעיל.
למגיבים מספר 1 ו-2 – נהפוך הוא כבר חז"ל פסקו "מי שמוחל על כבודו -כבודו מחול" במילים אחרות מי שלא מגיב (וצריך לחשוב ולהתייעץ עם יועצים יודעי דבר) מתיר ליריביו לרמוס אותו.
במילים אחרות בלחסן – כתב דברים נכונים !
חן חן,
סטיב- להזכיר לכולנו אחד מסמלי השלטון העותומני כאשר לבני דת אחת הותר לרכב על חמור בעוד שהסולטן על הסוס וצריח המסגד תמיד גבוה יותר מזה של הכנסייה. מבחינת ארדוגן ישראל היא הנתין הנחות, כך התנהג עת חלף על פניו של שמעון פרס באחת הוועידות באירופה עת עמד לנאום- מעשה מפגין בוז. וכאשר בישראל ניסו ללמד את הטורקים לקח עי הושבת השגריר הטורקי על כיסא נמוך- חטף משרד החוץ קיטון של לעג.. על כי "הדרדר " לרמה של הילידים במזרח התיכון..
התרבות הישראלית של "הכלה"- להיות חכם ולא צודק" – "איפוק זה כוח" בא לידי ביטוי באי תגובה לביזוי שמעון פרס, התנצלות ותשלומי פיצוים לטרור המרמרה, היתר לטורקיה לממן פעילויות "תרבותיות" לפלסטינים בירושלים, שיחור פניו של הסולטן בכול הזדמנות כולל הימנעות מהכרה בטבח הארמני- (אולי בלחץ ארה"ב תמורת ההיתר להשתמש בשדות התעופה הטורקיים ולקרב טילים לרוסיה). האם סגנון הכניעה ו"רציעת האוזן" תורמים להישגים כול שהם בזירה הבין לאומית? (מלבד האפשרות לקנות בזול בשוקי איסטנבול)? לא נראה. אדרבא- מביא לאובדן הכבוד וההרתעה. כמאמר הפתגם הערבי "מי שאינו מכבד את עצמו- אינו ראוי לכבוד מהאחרים".
לסיכום- אני בדעתך, לא כבוד, לא חכמה, ולבטח גם לא צדק לישראל
יותר מידי מומחים כבר ביכו את ארדואן והתבדו
אז איך אתה מסביר את העובדה שאחד האנשים הכי קובעים באמירויות ובהסכמים עם ישראל, זה שבתו של ראש המוסד לשעבר עובדת בחברה שלו, נסע להיפגש ולדבר עם ארדואן?
מה יש להסביר? – אתה באמת לא מבין? – עושים עסקים. אתה חושב שבתו של ראש המוסד באמת עובדת? כמו בנו של ארדואן?
אל תתרגש מחלק מהמגיבים. מול אטימות, כוח, ורוע לב – יש רק דרך אחת.