במזרח אין כל חדש

הסכסוך הישראלי-ערבי והשפעותיו המתמשכות
תמונה של אלטמן
ד"ר דוד אלטמן ז"ל

הסכסוך בין ישראל לבין הערבים הוא סכסוך עתיק יומין שנמשך דורות רבים. כבר בתקופת המלך כורש, שאפשר ליהודים הגולים בבבל לשוב לארץ ישראל (הצהרת כורש), התנגדו סנבלט וחבריו לשובם של היהודים לציון. ההתנגדות להתיישבותם של יהודים בישראל נמשכה גם במאות השנים שלאחר מכן, לעיתים הייתה אלימה, לעיתים באה לידי ביטוי בצווים של מוסדות מוסלמיים שונים, שחלקו את הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל. גם בארצות ערב ידעו היחסים בין היהודים לערבים עליות ומורדות.

למרות ניצחונה הגדול של ישראל במלחמת השחרור על שבע מדינות עשירות שצבאותיהן היו מצוידים היטב ומנו אלפי חיילים – המלחמה לא באמת הסתיימה. ההבדל בין הניצחון שלנו לבין המלחמה הנמשכת נובע מהמחלוקת המפורסמת בין מזרח למערב שאינה מאפשרת לנו להגיע להידברות. בעוד שבעולם המערבי, שישראל כלולה בו, יש ערך רב ביותר לזמן, באסלאם משמעות הזמן אינה קיימת. לכן יכלו המוסלמים להמתין למעלה משלוש מאות שנה במלחמתם נגד הצלבנים. במלחמה רוויית הדם והארוכה בין הנוצרים למוסלמים הזמן אינו נחשב.

אנחנו ממהרים לאמץ לעצמנו השקפה אופטימית ולא מגבים את ההבנה הנדרשת בהתפתחויות השונות. שנים רבות אנו חיים בתחושה שבהסכמי סייקס-פיקו, שהוצעו בשנת 1916 על ידי שני קצינים מצרפת ואנגליה, חולקו מדינות וטריטוריות במשיכת סרגל, ללא היגיון ומחשבה. ואכן באמת, לרוב המדינות שקמו באזור, בעקבות התמוטטות האימפריה העות'מאנית, אין גבולות טבעיים. לכן, חשבנו שהמזרח התיכון אינו יציב ואיש לא ייחס כוונות ומשמעות למהלכים ולמאבקים שמתנהלים.

אם בוחנים היטב את הדברים, מסתבר שההשקפה שנלוותה להסכמי סייקס-פיקו, הייתה מעמיקה יותר וחשפה את הבדלי הגישות שבין המזרח לבין המערב. המערב הבין שאם הוא רוצה להמשיך ולשלוט ולהיות בעל השפעה באזור הזה, עליו לנקוט שיטת הפרד ומשול. ולכן, מטבע הדברים רוב המדינות שהוקמו כללו עמים, דתות וכתות מקצוות שונים של הקשת. למעשה, רק מנהיגות נבחרת על ידי המערב היא שעיגנה את האחיזה המערבית בארצות המזרח התיכון. אומנם חולקו שמות לאומיים לעמים שונים: עיראקים, לבנונים, סורים, אבל למעשה המכנה המשותף בין תושבי המדינות האלה הוא כל כך קטן ורב המפריד ביניהם על המחבר. הבנייה המחודשת של מדינות שאין בהן אחידות מחשבתית ולאומית, מביאה לשורה של מרידות, מהפכות והפיכות בכל רחבי המזרח התיכון.

הצהרת בלפור (1917) אפשרה ליהודים לממש את החלום של שליטה בבית הלאומי, על שני חלקיה של ארץ ישראל. האנגלים אפשרו זאת מתוך ראייה ההיסטורית: הן התנ"ך שהיה מקובל על רוב העולם המערבי, והן העובדה שישראל הייתה המדינה הראשונה שמרדה באימפריה הרומית וגם יכלה לה, והיותה המקור לדתות השונות של המונותיאיזם בכל העולם.

אולם האנגלים והעולם המערבי חזרו בהם מהיד הנדיבה שנתנו לעם היהודי. עבר הירדן המזרחי הוצא מייד מהתמונה והוא ניתן/סופח לאוכלוסייה הערבית אשר יצאה למלחמה ולמרי נגד הכובש הבריטי, וסירבה לקבל את החלוקה שנקבעה. עקב כך נעשתה חלוקה מחודשת של מוקדי הכוח למדינות המערב. בתחילה תוכננה סוריה להיות מדינתו של "השליט העיראקי", ולאחר מכן הייתה כוונה לתת את השלטון לחביבם של הבריטים באזור מדבריות סעודיה, בן המשפחה ההאשמית, ולהעניק לו את המלכות בעיראק.

אולם לאור התנגדותה של צרפת, נאלצה בריטניה לוותר על סוריה, ולפיכך, "חילקו שוב את הקלפים". את עיראק נתנו למלך פייסל, את סוריה העניקו לצרפת, כמו גם השפעה צרפתית על לבנון, למכובד מאזור מדבריות המערב. בירדן שלט נציג הממלכה ההאשמית, שזכה הן לתמיכת הלגיון הערבי והן לתמיכת המפקדים הבריטים שליוו אותו מראשיתו.

בכל הפסיפס הזה לא הייתה קיימת אי פעם אומה פלשתינית, קבוצה פלשתינית ו/או מדינה פלשתינית. מלך ירדן שהובא מסעודיה, השתלט על ירדן, ששישים אחוז לפחות מאוכלוסייתה היו ממוצא פלשתיני, ובמלחמת השחרור הם כבשו את הגדה המערבית של ארץ ישראל. במשך כל אותה תקופה לא נעשה ולו דבר אחד כדי להעניק עצמאות או הכרה או מעמד לפלשתינים. ולמעשה, נשאלת היום השאלה, מי הם באמת הפלשתינים? ומהי ארצם? האם ירדן היא חלק מפלשתין? האם הגדה המערבית היא חלק מירדן? האם עזה, שהייתה לרוב בחזקת המצרים, שייכת לגדה המערבית או לא שייכת? מה הקשר שלהם לערביי ישראל? העם המומצא שלח את זרועותיו לסוגיה החשובה ביותר שעליה מבוססת המנהיגות הקיצונית של האסלאם.

בשנת 1928 הקים חסן אל-בנא את תנועת "האחים המוסלמים". חברי התנועה שללו את תפיסת העולם שהמערב ניסה לכפות עליהם בדמותן של המדינות השונות, והעמידו במרכז את רעיון האומה הערבית. גם איסמעיל הנייה מספר בנאומיו על פגישותיו עם עמיתים בני האומה הערבית. רעיון זה מקל מאוד על ניסיונות ההשתלטות שלהם. הם לא חייבים להכריז על קרקע, כיוון שלראייתם האזור כולו היה שלהם, הוא שלהם היום ויהיה שלהם לעד.

חומייני, מנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, העלה את השאלה כיצד הערבים, שזכו בעושר גדול, בהצלחה ובהכרה ברחבי העולם, לא הצליחו לנצח במלחמה עם מדינה אחת קטנה וחסרת משאבים כמו ישראל. לטענתו של חומייני, ישראל היא העונש שהטיל האל על המוסלמים שלא מילאו את חובתם בחיסול האויב הציוני. זאת בעצם השקפת העולם שאיתה הם יוצאים למלחמה. ואכן, הפלשתינים אימצו לעצמם את השקפת העולם הזאת. הם הבינו שחלק גדול מהתמיכה שזכו בה הישראלים היה בגלל השואה, ועל כן המציאו את ה"נכבה" שלא הייתה ולא נבראה. הם מאשימים את ישראל ברצח עם ונוסף על כך, שבישראל מתקיים משטר אפרטהייד.

בראותם שישראל נעזרת ביהודי בתפוצות, הם הקימו את הפזורה הערבית והפלשתינית ברחבי העולם, והחלו לרכוש השפעה במקומות שונים. הם דאגו להשתיק את עניין שיתוף הפעולה בין הערבים לנאצים, להתכחש לכך שהפתרון הסופי היה חלק מההצעות של מנהיגות העולם המוסלמי, אפילו התוכנית של הרעלת מקורות הירקון והחיסול כמאתיים וחמישים אלף אזרחים תמימים הושתקו. היום עולות טענות שישראל מרעילה את בארות המים של הפלשתינים. ואיש לא שם לב כי זהו חלק מהתוכנית הזדונית שמטרתה להפוך את ישראל לשטן בעיני העולם ולחסל אותה. לטענתם, אין מקום לשתי מדינות. לטענתם אנחנו לא עם – הם כן.

בשיתוף פעולה מלא עם גופים רבים אנחנו הולכים ומתרחקים מהמטרה של גאולה וחזון לארץ ישראל. אם לא תהיה התעוררות גדולה אנחנו פשוט נפסיד במערכה הזאת. שוב חזרו המלחמות לגבולות 1948, שם המלחמה התחוללה ביפו, בעכו, בחיפה, בלוד, ברמלה ובכל הנגב. ישראל נמצאת במלחמה שבה היא לא מנצחת. ישראל לא נותנת את דעתה על הבעיות שצצו במהלך השנים האחרונות עם האוכלוסייה הערבית שגדלה במדינה. אנו נדרשים להתמודד עם המצב הקיים, וחייבים לתת תשובות קודם כול לעצמנו ורק אחר כך – לעולם כולו.

במזרח התיכון ינצחו הנחישות, האמונה והשכנוע בצדק הפנימי. ואנו שהיינו ראשונים לטפח ולשמור על החזון, על הנחישות, על האמונה והתקווה, הולכים ומאבדים את אחיזתנו ככל שאנו מתרחקים מהאמונה בצדקת דרכנו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. דויד- תודה לפוסט החשוב החוזר ומזכיר למי שנוטה להתעלם מהשפעת הסביבה על קיומה של מדינת היהודים. שתי הערות:
    – מעטים מכירים את סיפר סנבלט (סַנְבַלַּט או סנבלט החורני (סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי) היה הפחה מטעם ממלכת פרס של פחוות שומרון ומנהיג השומרונים, אשר ישבו בשומרון, בתקופת שיבת ציון.
    -בקלות רבה אנו נוטים ליפול במלכודת ה"עם הפלסטיני" כפי שציינת: "בכל הפסיפס הזה לא הייתה קיימת אי פעם אומה פלשתינית, קבוצה פלשתינית ו/או מדינה פלשתינית. מלך ירדן שהובא מסעודיה, השתלט על ירדן, ששישים אחוז לפחות מאוכלוסייתה היו ממוצא פלשתיני, ובמלחמת השחרור הם כבשו את הגדה המערבית של א"י…"
    כי אין דבר כזה "מוצא פלסטיני", בפלסטין המנדטורית היו ערבים פלסטינים ויהודים פלסטינים לפי שם המחוז (כמוני למשל) , אך בשום מצב לא היתה "אומה פלסטינית". אף שהיום הם הצליחו להטמיע את המושג באופן שלא ניתן יות להתעלם מכך- וההיסטוריה תשפוט

    1. לדוד וגדעון הנכבדים,
      אין הגדרה מדויקת למונח "עם". ההיסטורי מלמדת אותנו שהיו עמים שנוצרו, עמים שנכחדו, עמים שמתקיימים מאות ואלפי שנים, וכיו"ב.
      בדרך כלל קיימים מספר קריטריונים להגדרת המונח "עם": מוצא אתני, דת, תרבות, שפה, פיזור גאוגרפי, מאוויים פוליטיים, מהות כלכלית-חברתית, הסכמה עצמית, השקפת קבוצות אתניות אחרות, וכדומה. אין הכרח שכל הקריטריונים יתקיימו בהקשר להגדרת קבוצה אתנית מסוימת כ"עם". ישנה הסכמה רחבה מאד להגדרות הללו בין העוסקים במדעי החברה הן בפן האקדמי והן בפן הפוליטי-מעשי.
      על כן יש להניח במידה רבה של וודאות שקיים "עם פלסטינאי" שנוסד ומתפתח במשך לפחות כמאה שנים, ללא קשר לעבר הרחוק.
      בין עם זה לעם ישראל קיים סכסוך על טריטוריה. הדברים ידועים. אין טעם להתעלם מכך. כל הנימוקים הבאים מתוך ההיסטוריה, הדתות, הבדלי התרבויות וכיו"ב אינם אלא תירוצים על מנת שכל צד יוכל להוכיח ולהצדיק את תביעתו לבעלות על הטריטוריה. למזלם של שני הצדדים קיימים קשרים אירידנטיים של כל צד עם הפריפריה האתנית שלו. לפלסטינים עם ערביי המרחב ולישראלים עם יהודי העולם בעיקר יהודי ארה"ב.
      מה שקבע את המציאות עד לימינו אלה הוא היכולת להפעיל כוח. לצערנו זה יהיה המצב בעתיד הנראה לעין. לגבי העתיד היותר רחוק, כנראה שתקום כאן קונפדרציה על פי העקרונות שעמדו בבסיס הקמת משטרים מסוג זה במקומות אחרים בעולם.

      1. ה"עם הפלסטיני" הוא תופעה מלאכותית שעוצב כתגובה פוליטית בעיצת הקג"ב למאמץ התנועה הציונית לשיבת היהודים למולדתם בישראל. אלו היו ערבים, רובם מהגרים שהתיישבו האזור ששמו ניתן עי האימפריה הרומית. "פלסטינה" אינו שם ערבי וגם לא מוסלמי, אין שפה פלסטינית, אין תרבות פלסטינית ואין היסטוריה פלסטינית יחודית השונה למשל מזו של ערביי ירדן. ערביי פלסטין מודעים לחסרון הלאומי הזה ועושים מאמצים עליונים ל"הוכיח" שהם צאצאי הכנענים…, מעצבים "תרבות" ייחודית יש מאין כדי לעמוד איכשהו בקריטריונים שניסחת היטב בתחילה. אפילו תכנית החלוקה של האום מאז 1922 ואילך מדברת על בית לעם היהודי לצידה מדינה ערבית- לא פלשטינית!!
        כול המאמץ הערבי הזה נועד לבסס "צדק" לתביעתם לבעלות על האדמה הזו, ויש לציין שהם עושים זאת בהצלחה רבה עי קעקוע הצדק ההיסטורי היהודי. עד שאפילו ישראלים החלו להאמין בשכתוב ההיסטורי ומוכנים לוותר על צדקת האמת הציונית – כפי שאחד המגיבים כאן הציע להיות "יותר נדיבים" לחמאס..

        1. גדעון היקר
          תודה על תגובתך הנכונה והמלומדת.
          אולם, על פי הקריטריונים המקובלים הערבים הפלסטינים שלא היו מעולם עם כשלעצמו
          הולכים ומתפתחים לעם שמתאפיין בתכונות משותפות שרובן מתגבש בשל הסכסוך עמנו.
          נכון מאד טענת שה- ק.ג.ב. היה מעורב בעניין. זה נושא בד"כ לא כל כך מוכר.
          עסקתי בזה בין השאר בהרחבה בספר מחקרי שכתבתי ונמצא כרגע בשלבי עריכה סופיים.
          כשהספר יצא לאור ויודפס , אני מקווה במהלך החודש הבא, מובטח לך העתק.

  2. אמונה בצדק ת הדרך איננה אמונה עיוורת. צריך לעשות הכל כדי שהדרך היה אכן צודקת.

  3. אין לי ספק שהשנים שלנו הרבה פחות צודקים מאיתנו שמתנהגים הרבה פחות מאיתנו. ובכל זאת האם גם אנחנו לא צריכים להשתפר גם? האם אנחנו לא צריכים לגלות קצת יותר רצון טוב?

  4. מסכים איתך לגמרי. רק אם נאמין בעצמנו, ונהיה נחושים, ונישאר נאמנים עקרונותינו, יהיה לנו עתיד טוב ופורח. אחרת יהיה ממש הפוך.

  5. אין לנו סיכוי להדברות של ממש. לכן גם אם זה אידאלי וגם אם לא, זאת האופציה היחידה, מה שמוצא כאן.

  6. רק גישת שתי מדינות לשני עמים תוביל להגשמת החזון. סיפוח וגישת שני עמים במדינה אחת, תהרוס את החזון. זה לא ברור על פניו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך