אחרי סיני הסובייטיים מעצימים חדירה למזרח התיכון

יובל שנות מעורבות סובייטית במזרח התיכון (13)
דגל החרמש מגל
דגל ברית המועצות

פינוי סיני מכוחות צה"ל הושלם במרץ 1957. מייד עם תום הפינוי התפרסו משקיפי האו"ם בחצי האי. תקופה של שקט יחסי החלה בגבול שבין ישראל למצרים, והמתח הביטחוני ירד. האנגלים והצרפתים אומנם לא השיגו את המטרות שלשמן הם יצאו למבצע "מוסקיטר", אך ישראל זכתה בהישגים בעלי משמעות רבה. בינואר 1957 פרסמו האמריקאים את "תוכנית אייזנהאואר" שמטרתה הייתה להתנגד לחדירת הסובייטים למזרח התיכון, שכן על אף המהלומה העזה שספגו, לא ויתרו הסובייטים על המשך החדירה למזרח התיכון והחלו להזרים כמויות עצומות של אמל"ח כדי לשקם את הצבא המצרי. הם גם יצרו קשר עם המשטר הסורי והחלו לספק אמל"ח גם לצבא הסורי.

על רקע המצב, הרמטכ"ל הישראלי, רב-אלוף משה דיין, שהמוניטין שלו הרקיע לשחקים בשל מבצע סיני, נאם בכנס של קציני צה"ל ביום 29 באוקטובר 1957. בהתייחסו לסובייטים אמר דיין כי בניגוד למצב הביטחוני שהיה קיים במזרח התיכון לפני מבצע סיני, המצב כיום הוא ש"רוסיה מהווה גורם במזרח התיכון" על כל המשתמע מכך כלפי מדינת ישראל (ראו בספרו של משה דיין "אבני דרך", הוצאת ידיעות אחרונות 1976, עמודים 354–356).

הפעם, שלא כבעבר, נשלחו צוותים מצריים לאימונים בגוש הסובייטי. ראשונים, בתחילת 1957, יצאו צוותים של שלוש צוללות לאימונים בפולין. היו אלה המצרים הראשונים שיצאו לגוש המזרחי לאימונים (ראו בספרו של מלובני פסח "דגל אדום מעל המזרח התיכון", הוצאת מלצר 2017, עמוד 39). ההדרכה הצבאית במזרח אירופה הייתה מוצלחת יותר מאשר ההדרכה במצרים. עם חלוף הזמן יצאו למזרח אירופה אלפי אנשי צבא ממצרים ואחר כך גם מסוריה ומעיראק.

במסגרת העימות בין ארה"ב לבריה"מ התפתח בספטמבר 1957 עימות בין סוריה לטורקיה. הטורקים והעיראקים השתייכו בעת ההיא למחנה המערב במסגרת "ברית בגדד". כוונת הטורקים הייתה למנוע מסוריה להוות חיץ יבשתי בהשפעה סובייטית בינם לבין עיראק. על רקע זה, בראשית 1958, חתמו הסורים והמצרים, בעידוד הסובייטים, ברית הגנה בין שתי המדינות. בתגובה לכך חתמו הירדנים והעיראקים על ברית הגנה בחסות הבריטים ובתמיכת האמריקאים. היה זה למעשה מאבק בין שני כוחות גלובאליים במסגרת המלחמה הקרה. מובן שישראל לא הייתה מעורבת בהתרחשויות האלה (ראו מלובני, שם, עמודים 40–41).

באופן כללי אפשר לומר ששנות החמישים של המאה הקודמת והשנים הראשונות של שנות השישים (עד למאבק נגד תוכנית הטיית הירדן של הסורים) היו יחסית שנים שקטות מבחינה ביטחונית. בעת ההיא שירתי בצה"ל ביחידה קרבית. פרט למארבים לתפיסת מבריחים או למניעת הסתננות של יחידים לתחומי ישראל, לא זכורה לי פעילות צבאית חורגת מהשגרה.

הגם שכך, הסובייטים המשיכו להתפרס במזרח התיכון בשני "ראשים": האחד בפעילותם הגלויה במצרים ובסוריה; והשני בפעילות חשאית שבחלקה התפתחה להפיכות צבאיות "סוציאליסטיות" במדינות שבהמשך הצטרפו בגלוי למחנה הסובייטי. בירדן ובלבנון פרצו מהומות בתמיכת הסורים והסובייטים שהיו אמורות להוביל להחלפת השלטון שם. צבא אמריקאי נחת בלבנון וצבא בריטי נחת בירדן. הצבאות הצילו את המשטרים בשתי מדינות אלה. לעומת זאת בעיראק התרחשה ביולי 1958 הפיכה צבאית. הגנרל קאסם תפס את השלטון בתמיכה מאסיבית של הסובייטים, המצרים והסורים. השלטון המלוכני חוסל ועיראק הצטרפה למחנה הסובייטי. הייתה זו בהחלט תבוסה לארה"ב ולבעלות בריתה.

התפתחות מעניינת אחרת שהואצה ביוזמת ובחסות ארה"ב הייתה מערכת קשרים שנרקמו בין ישראל, טורקיה, איראן ואתיופיה, ונקראה בישראל "ברית הפריפריה". האמריקאים סברו שברית זו תהווה משקל נגד לתוכניות בריה"מ להשתלט על המזרח התיכון. הברית התקיימה במשך שנים רבות. היא החלה להתפורר כאשר הקולונל מנגיסטו היילה מריאם הדיח את הקיסר היילה סילאסי (שקרא לעצמו גור אריה יהודה) והקים באתיופיה משטר סוציאליסטי נוקשה בחסות סובייטית.

באיראן התחוללה ב-1979 מהפכת חומייני. השאח סולק ובמקום המונרכיה נוצרה באיראן רפובליקה אסלאמית. גם שם הסובייטים חתרו נגד שלטון השאח באמצעות מפלגה קומוניסטית שנקראה "טודה" (TUDE). אולם כוהני הדת השיעית היו מאורגנים ברשת קלריקאלית שפעלה בעיקר בסתר והצליחו להשתלט על המדינה. עקב כך איבדה ישראל את הקשר עם איראן, קשר שחשיבותו הייתה רבה מכל מיני בחינות.

הסיפור הטורקי התנהל מעט אחרת. מאז עליית הנשיא ארדואן ו"מפלגת הצדק והפיתוח" שלו לשלטון, הורעו באופן משמעותי יחסי טורקיה עם ישראל. הגם שכך, הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות לא נפגעו וגם זו לטובה.

באתיופיה שוב התחלף המשטר אחרי חיסול משטרו הרודני של מנגיסטו והסובייטים גורשו משם. הוקמה רפובליקה פדראלית והיחסים הטובים עם ישראל חודשו. בשנת 1992 אריתריאה התפצלה מאתיופיה אחרי מלחמת אזרחים שנמשכה כשלושים שנים. גם עם מדינה זו מקיימת ישראל קשרים טובים מאוד.

לבסוף – שאלה גדולה היא מה יהיה עם איראן? נראה שהמשטר החומייניסטי מעוגן חזק בשלטון. המשטר מקיים קשר טוב עם הרוסים שירשו את היחסים הבילטראליים באיראן מהסובייטים. מה יהיה עם האיראנים בעתיד – ימים יגידו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. מעניין, רובינו כלל לא זוכרים את שהתרחש באותם ימים באזור
    תזכורת חשובה היכולה לספקתובנות למתרחש היום הזירת המלחמה הלא כול כך קרה..

  2. סיפור שעבר זמנו הסובייטים ישבו בהרבה מקומות וניסו לרכוש השפעה. מאז הם נעלמו ואינם. גם האמריקנים מסתלקים לאט לאט מהרבה מקומות.

  3. לדורין – לא. אצל הסובייטים\רוסים זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הם מנסים לחדש את ימיהם. אנו רואים זאת גם מעבר לגבולנו הצפוני. הם לא נעלמו ואינם. האמריקאים מסתלקים ממקומות שהם איבדו בהם עניין. הם מחזיקים מאות אלפי חיילים בעשרות מדינות בעולם ובכל היבשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ליד מסך מחשב

אתריום

כיצד רוכשים