אל תשאלו אם ניצחנו

מטבע הדברים חסרה לנו פרספקטיבה להערכת תוצאות המבצע. הפסקת האש היא "טרום הסכם" עד למו"מ העתידי בקהיר ולהסכם – שאולי יהיה ואולי לא – על נושאי הליבה, כמו פירוז עזה ושיקומה, הקמת נמל ושדה תעופה, העברת גופות ושחרור אסירים. מעבר לכך, הסכמים ניתן להעריך רק בחלוף תקופת זמן משמעותית, המאפשרת לנו להעריך נכוחה את משמעותם.

בתום מעשי איבה טבעי לשאול "מי ניצח ומי הפסיד?" רבים מהפרשנים השיבו מייד כי מבצע "צוק איתן" הסתיים בתיקו. אך למעשה יש לשאול על פי אילו קריטריונים קובעים מי המנצח ומי המפסיד? דוברים מטעם ראש הממשלה מיהרו לקבוע כי ישראל ניצחה מכיוון שהחמאס, שיזם את המלחמה, לא הצליח להשיג בה כל הישג משמעותי. אבל האומנם זהו הקריטריון הקובע? כדי לענות על השאלה, אולי ראוי לבדוק לא מה היו יעדיו של חמאס, אלא מה היו יעדיה של ישראל במבצע, ואילו מהם הושגו. אין בכוונת מאמר זה להתמודד עם שאלת זהות המנצח והמפסיד אלא לשרטט כמה תובנות יסוד העולות מ-50 ימי המבצע, שסביר להניח שיעמדו במבחן הזמן ושחשוב לעמוד על טיבן כבר עכשיו.

ראשית, היוזמה בכל שלב משלבי המבצע הייתה בידי החמאס. ישראל לא יזמה, לא הוליכה ולא הכתיבה. החמאס הוא שבחר את עיתוי פתיחת המבצע וגם קבע את עיתוי סיומו. הוא שיגר רקטות ופצמ"רים לישראל ליעדים שבחר, בהיקף ובעיתוי שבחר, וצה"ל לא הצליח למנוע את הירי עד ליום האחרון. ישראל לא יזמה מהלך מוחץ נגד הזרוע הצבאית של החמאס (הרג שלושה בכירי החמאס היה תוצאה של מודיעין מזדמן ולא תוצאה של יוזמה). החמאס הוא זה שגרם להתארכות המבצע, אם בדחיית כמה הצעות להפסקת אש ואם בהפרת הפסקות אש, ולעומתו ישראל היא זו שלאורך כל המבצע ביקשה לסיימו מוקדם ככל האפשר.

שנית, לכל אורך המבצע לא היה לישראל יעד אסטרטגי. לא ניתן היה לקבל תשובה על השאלה הפשוטה "מה מבקשת ישראל להשיג במבצע?" כשראש הממשלה מנסח מנטרה הקובעת ש"שקט ייענה בשקט", הוא מניח מראש העדר יעדים ומשלים עם כך שהיוזמה בידי היריב. אפילו הרס המנהרות היה תוצאה אגבית של המבצע ולא יעד מתוכנן; עובדה היא שראש הממשלה קיבל את ההצעה המצרית להפסקת אש לפני המהלך הקרקעי שבמהלכו נהרסו המנהרות. בכל שלב במבצע היה נדמה שראש הממשלה משתוקק לסיימו, רושם שחיזק את התובנה שהמבצע חסר יעדים.

שלישית, כושר ההרתעה של ישראל ספג מכה קשה. כפי שטענתי במאמרי האחרון ("כישלון ההרתעה מול החמאס", 14 באוגוסט 2014), ההרתעה הישראלית נפגעה כתוצאה מהאפקט המצטבר של מבצע "עופרת יצוקה", עסקת שליט ומבצע "עמוד ענן". מבצע "צוק איתן" הוסיף על השחיקה בהרתעה הישראלית. החמאס יכול להסיק שישראל חוששת מלהסתבך במערכה קרקעית ובעימות חזיתי עם אנשיו בסמטאות הרצועה ובמנהרותיה; והפעם זו ישראל בראשות נתניהו, שבעצמו מתח ביקורת חריפה על הכישלון במיגור החמאס ב-2009. מסקנה זו של החמאס יכולה להתחזק מההדלפה מישיבת הקבינט על אזהרת צה"ל באשר לאבידות הכבדות הצפויות מכיבוש עזה ומהעובדה שבתום המבצע כמעט כל שרשרת הפיקוד הבכיר של החמאס נותרה על כנה. ומעל לכול, החמאס רשם לפניו שלכל אורך המבצע התבססה ישראל על ההנחה ש"עדיף שלטון החמאס בעזה מאשר מיגורו והחלפתו בתוהו ובוהו פוליטי". לא יכולה להיות פוליסת ביטוח טובה מזו למנהיגי החמאס, ביטוח ששוחק עד דק את ההרתעה הישראלית.

רביעית, במשך 50 יום הצליח ארגון קטן כמו החמאס לנהל "מלחמת התשה" שצה"ל הגדול והמשופע ביכולות טכנולוגיות לא היה מסוגל להפסיקה. כפי שכתב אחד מבעלי הטורים, "הריבונות הישראלית חוללה" באופן בוטה ותחושת הביטחון של אזרחי ישראל נפגעה קשות. טווח הרקטות של החמאס הוארך משמעותית כך שחלקים נרחבים של ישראל הועמדו בסכנה, למרות הצלחתה של מערכת "כיפת ברזל", ואפילו נמל התעופה הבין-לאומי היחיד שלה אויים בהשבתה. מעבר לעלות הישירה של המבצע, הכלכלה הישראלית ספגה פגיעה קשה, בעיקר תעשיית התיירות שציפתה לקיץ משגשג וסיימה בהפסדי ענק. אי אפשר שלא להזכיר גם את נטישת אזור עוטף עזה על ידי אלפי אזרחים שאיבדו את האמון ביכולתו של צה"ל להגן עליהם. וכמובן שאין להקל ראש באבידות שחמאס הסב לצה"ל – פי 7 מאשר במבצע "עופרת יצוקה", שאף הוא כלל כניסה קרקעית.

חמישית, החמאס הצליח לשמר את הנהגתו המדינית והביטחונית וגם שיעור גבוה ביותר – בין 80% ל-90% – של הכוח הלוחם של הארגון. המערכה הצבאית החזירה אותו למקומו הטבעי כמוביל תנועת ההתנגדות הפלסטינית וככוח מרכזי בחברה הפלסטינית שלא יהיה ניתן להתעלם ממנו בכל הסדר עתידי. הארגון מעריך שישחק תפקיד מרכזי במהלכי השיקום וכך יבסס מחדש את מעמדו המוביל בעזה. הארגון משוכנע כי בכוחו להתגבר על גילויי מחאה ברצועה וכי הם לא יסכנו את המשך שלטונו. נוסף לכך, חמאס מעריך שמדינות המערב ישאפו לשלב את עזה בכל תהליך מדיני עתידי בין במסגרת ממשלת האחדות הפלסטינית בין בכל דרך אחרת, בהכירן בכך שחמאס הוא הגורם השולט בעזה וכי החלופות לשלטונו גרועות ממנו.

שישית, חמאס הצליח להטמיע בדעת הקהל העולמית את הטענה שסיבת המערכה היא המצור והסגר שישראל הטילה על עזה. יתר על כן, פגיעת-יתר שפגעה ישראל באוכלוסייה האזרחית, בעיקר בילדים, ולעומתה פגיעה לא מספקת בזרוע הצבאית של החמאס, גרמו נזק קשה לדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית מוסרית הפועלת על פי הנורמות הבין-לאומיות והציגו אותה כמדינה הפוגעת באזרחים במכוון. הדבר העצים את מסע הדה-לגיטימציה שבו נתונה ישראל בדעת הקהל העולמית ממילא. רווח נוסף של החמאס הוא בהעמקת הבקיעים בין ממשלת ישראל לבין ממשל אובמה.

שביעית, תהליך קבלת ההחלטות של ההנהגה המדינית-בטחונית של ישראל התגלה במערומיו. לא רק שממשלת ישראל נוטרלה מהמהלכים לחלוטין, אלא שלעתים אפילו שרים בקבינט הביטחוני נאלצו להתעדכן באמצעי התקשורת. ההדלפות התכופות מהקבינט, שחלקן יוחס לראש הממשלה בעצמו, היו חסרות תקדים בהיקפן ובחומרתן. המחלוקות הפנימיות פרצו מהדיונים הסגורים והביאו שרים בכירים, כמו שר החוץ, להתבטא בחריפות נגד הקו שהוליכו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזאת במהלך הקרבות. תופעות כאלו לא היו בתולדות מלחמות ישראל. אקורד הסיום אפיין את התופעה בכללותה – הפארסה שבמסגרתה התקבלה הפסקת האש לא בידי הקבינט אלא בידי ראש הממשלה, וזאת בהסתמך על חוות דעת משפטית שנויה במחלוקת.

שמינית, שאלות רבות וקשות מתעוררות באשר להיבטים שונים הנוגעים למוכנות צה"ל ולביצועיו במבצע. על כך ועל האתגרים המצפים לצה"ל, אולי בעתיד הלא-רחוק, במאמר הבא.