הבנה לקויה ומטעה

מה חושב אובמה על ישראל? (1)

לאחרונה החל ברק אובמה לפרסם זיכרונות משנות כהונתו כנשיא ה-44 של ארצות הברית (2009–2016). בספרו "הארץ המובטחת" הוא מתמקד בסוגיית המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, ובו נחשפת משנתו של אובמה לגבי המזרח התיכון ובעיקר דעתו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כפי שניתן ללמוד בעזרת ניתוחו של הרב דב ליפמן, ח"כ בכנסת ה-19). עיון בספר יכול להאיר את התנהלותו ויחסיו עם ישראל אז והיום.

מסתבר שהספר גדוש באי דיוקים היסטוריים משמעותיים החושפים הבנה לקויה ומטעה של המזרח התיכון. סביר שאלה השפיעו על פרשנותו ותגובותיו של אובמה למצב. למשל בתיאורו את הצהרת בלפור (1917) אובמה מתייג את בריטניה כ"כובש פלסטין" באופן המטיל ספק בלגיטימיות שלה לקבוע משהו לגבי עתידה של הארץ. אך חמש שנים לאחר מכן, בוועידת סן-רמו, העניק "חבר הלאומים" לבריטים את זכויות המנדט החוקיות, תוך אזכור מפורש של "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטין". בכך ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי למולדתו ישראל. זוהי עובדה היסטורית שאובמה מתעלם ממנה.

לפי אובמה, ברגע שהבריטים החלו באופן בלתי חוקי בתהליך הקמת מדינה יהודית בפלסטין, החלו לפתע היהודים לנהור לשם. הוא מתעלם מקיומו של יישוב יהודי בא"י ומגלי עלייה קודמים, ויוצר רושם שמדובר ב"כיבוש קולוניאלי", כמו תיאורו את תכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, ש"המנהיגים הציוניים" קיבלו, אך "פלסטינים ערבים, כמו גם מדינות ערב הסובבות שזה עתה יצאו משלטון קולוניאלי חיצוני (אנגליה וצרפת), התנגדו לה בחריפות". הניסיון להצדיק את סירובן של מדינות ערב לתכנית החלוקה ולמדינה היהודית בטענה שהוא נובע מהשפעות קולוניאליסטיות – זהו עיוות ברור של המציאות תוך אימוץ מלא של הנרטיב הערבי.

לא פחות חמור הוא תיאור המתרחש באזור: במהלך 30 השנים הבאות "הייתה ישראל מעורבת ברצף של קונפליקטים" עם שכנותיה הערביות… כאילו לא ישראל היא שנאלצה להתגונן ללא הרף מפני מתקפות טרור ומלחמות שנכפו עליה. כך למשל תיאור מלחמת ששת הימים: "הצבא הישראלי העולה במספרו, הביס את הצבאות המאוחדים של מצרים, ירדן וסוריה, וישראל השתלטה על השטחים…". התעלמות מהעובדה שצבאות ערב הם אלה שיזמו את העימות וצרו על גבולות ישראל, יש בה כדי הצגת ישראל כמחרחרת מלחמה, העושה עוול לשאיפות השלום של ישראל, שהצהירה עם סיום המלחמה כי היא מוכנה להמיר שטחים שנכבשו תמורת שלום ונענתה בשלושת הלאווים של ועידת חרטום (לא הכרה, לא שלום, לא משא ומתן). בכך דבריו תואמים לתעמולה הערבית האנטי-ישראלית.

אובמה ממשיך בעיוות ההיסטוריה בטענה שהארגון לשחרור פלסטין (PLO) הוקם כתגובה לתוצאות מלחמת ששת הימים, בעוד שהארגון הוקם כבר ב-1964, שלוש שנים קודם למלחמה, ללא קשר לכיבוש הגדה המערבית. בכך הוא מחזק את הטיעון ש"רק אם ישראל תיסוג מאזורים אלו ייכון שלום בין ישראל והפלסטינים". גם אין אזכור למנטרה של אש"ף "שחרור פלסטין מהנהר עד לים", המעיד שלא ההתיישבות היהודית היא המכשול, אלא שהמטרה האולטימטיבית היא חיסולה של מדינת היהודים.

התיאור של מפגש קמפ דייוויד 2000 מטריד לא פחות. אובמה מתאר את כישלון המשא ומתן בכך שאהוד ברק לא נענה די לדרישותיו של ערפאת, שדרש יותר ויתורים, והשיחות קרסו ב"הטחת האשמות". העובדות הן שבמפגש טאבה הכביר ברק בוויתור על שטחים, ואף היה מוכן לקלוט כמות מסוימת של פליטי 48'. ניכר שאובמה אינו מבין את תרבות המשא ומתן במזרח התיכון ואינו מודע לכך שהיענות לדרישות ערפאת הייתה סכנה ברורה לביטחון ישראל. יש בדבריו כדי להאשים את ישראל בגין האינתיפאדה השנייה, זו שתוכננה מראש על ידי ערפאת, ובה נרצחו ונפצעו אלפי אזרחים ישראלים.

באותה נשימה מכנה אובמה את ביקור אריק שרון בהר הבית (ספטמבר 2000) כ"פרובוקטיבי" ו"תעלול" שהכעיס את הערבים, בהתעלמות מכך ששרון קיבל את הבטחתו של האחראי על הביטחון ברשות הפלסטינית שהביקור במקום הרגיש לא יגרום למהומה כל עוד לא ייכנס למסגד לתפילה פומבית, תנאי ששרון עמד בו. מפתיע עוד יותר שאובמה מציין שהר הבית הוא "אחד מהמקומות הקדושים ביותר לאסלאם", ללא כל אזכור לכך שמדובר במקום הקדוש ביותר ליהדות!

התיאור המוטה משהו של אירועי קמפ דייוויד, האינתיפאדה וביקור שרון בהר הבית יכול להוביל את הקורא התמים להאמין שישראל היא האחראית לכל אירועי הדמים שהתרחשו באותם ימים.

בסקירתו ההיסטורית את יחסי ישראל עם רצועת עזה אין אובמה מזכיר כלל שישראל התנתקה מעזה כבר ב-2005 ושעזה "נקייה" מיהודים. יתר על כן, אובמה מתאר באופן מזעזע את תגובות ישראל למתקפות טילי חמאס על אזרחיה, שלדבריו כללו שימוש ב"מסוקי אפצ'י לשטח שכונות שלמות". יש בכך רמז לוויכוח בשאלה האם ארה"ב צריכה לספק ציוד צבאי לישראל, והשימוש במינוח "שיטוח שכונות שלמות" קובע שישראל מפציצה את העזתים לא כל הבחנה ורוצחת אנשים תמימים. אך למעשה ישראל מתקשרת לעזתים לא מעורבים ומזהירה אותם לפנות אזורים שבהם מסתתרים לוחמי חמאס מאחורי ילדים. אין צבא בעולם המגביל את פעולותיו בשל שיקולים הומניים כאלה.

מכל זה ניתן ללמוד כי אובמה מאמץ את הנרטיב הפלסטיני כמעט במלואו, ותפיסה זו מן הסתם השפיעה על תפיסת עולמו ועל המדיניות שיישם כלפי ישראל. הבעיה היא שהקורא את ספרו, עלול לאמץ את תיאורו של אובמה ולפרש אותו כאמת מוחלטת, וזו עלולה להשפיע על עמדותיו שלו ולפתח בו עוינות כלפי ישראל בסכסוך הישראלי-הפלסטיני – ועם זה יהיה קשה להתמודד.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. הישראלי בסוגית שתי מדינות נחשב אוטומטית ראוי ישראל?

    1. נחום
      אם השאלה מופנית אלי בציפיה למענה-אז אני מודה שלא הבנתי אותה, הסבר כוונתך בבקשה

    1. חגי
      אכן, תקציב ההתחמשות של אובמה ראוי להערכה אף שניתן כפיצוי לישראל על הדחיה שנתן לאירן לפתח נשק גרעיני בעוד כמה שנים ספורות. טראמפ, לידיעתך, עוד הוסיף על הסיוע הזה וגם נאבק למנוע מאירן את הנשק הגרעיני שהוא העיקר. המלחמה של אובמה בדאע"ש הייתה בעיתה, אבל החמיר את המלחמה בסוריה כאשר הפקיר את האזרחים לפצצות גז של אסד, איפשר לרוסיה להציל את משטר אסד המאפשר עכשיו לאירן להקים בסיסים צבאיים בשטחו ומשלוחי נשק לחיזבללה הכול נגד ישראל. האם הייתה איזו שהיא מלחמה נגד המוסלמים שטראמפ החמיץ- כזו שאתה זוקף זאת לחובתו? בחשבון הכללי- ולאחר שנזכרת שהקדנציה של טראמפ הייתה מחצית מזו של אובמה- מי תרם יותר לביטחון ישראל, והשכיל לקדם שלום במזרח התיכון יותר מכול נשיא אמריקני לפניו?

  2. ציוני
    אתה לגמרי צודק, ברמת התגובה זה פשוט בלתי נתפס. נוצר פה חיבור: "רק לא ביבי = רק לא טרמפ", האגף "הסוציאל ליבראל" הבינלאומי שהשתלט על התקשורת באירופה, חילחל גם לארה"ב כאשר הדמוקרטים אינם מצליחים לעכל את כישלונם לטרמפ הרפובליקני, וגם התקשורת בישראל שיתפה פעולה מרצון עם המגמה הזו. באופן מאד דומה למתרחש בישראל.
    יהדות ארצות הברית נקרעה בין ההכרה בתרומתו הייחודית של טרמפ לישראל (וגם לכלכלה האמריקנית), ובין התמיכה המסורתית במפלגה הדמוקרטית. קרע זה זלג גם לישראל כאשר נתניהו מואשם כתורם לכך.
    כמו מכן, קשה להתכחש להבדלים באישיותם של השניים. אובמה, נואם בחסד, רהוט, מהוקצה, משדר שיקול דעת (ולצידו אישה מרשימה בכול קנה מידה). ומנגד טרמפ, עילג, בור מוחלט בפוליטיקה בין לאומית, מנהל מדיניות של סוחר ולא דיפלומט (ולצידו אישה, דוגמנית בעלת אישיות אנמית משהו, המתקשה גם בהקראת נאומים כתובים מראש). ומכאן נטיית הלב- ולא השכל הישר- ללכת עם אובמה.

  3. רק שלום עם הפלסטינים יביא לנו רגיעה וחיים ראויים
    וטובה היה מקרב אותנו לשלום הרבה יותר מכל השחצנים הרפובליקאים שבשעה טובה הולכים הביתה

    1. אני לגמרי מסכים איתך,!אבל עד היום אף נשיא אמריקני דמוקרטי לא הצליח לשכנע את הפלסטינים לעשות שלום עם ישראל, אפילו מתווה קלינטון 2000 שישראל קיבלה- נדחה כלאחר יד עי הפלסטינאים, ודווקא ה"רפובליקני" המאוס עליך הצליח לעשות מה שאף אדם אחר בעולם לא הצליח- לשכנע כמה מדינות ערביות, כולל מי שחתם על שלושת הלאווים של ועידת חרטום לעשות שלום עם ישראל..(טוב, לא אקח מ קרטר ומקלינטון את השלום הקר עם מצרים וירדן שמדי כמה שנים נאלץ שגריר ישראלי למלט נפשו משם מחשש ללינץ..)
      ידוע לך היטב שצריך שניים לעשיית שלום. אצלנו יש מר"צ, "שלום עכשיו", ב"צלם", רופאים למען, נשים בשחור, "יש גבול", "שוברים שתיקה" רע"מ, זחלקה, פרופסורים התומכים בחרם על ישראל ואחרים, ובגני הילדים שלנו מלמדים שירי שלום. ובצד השני- אין אף לא גוף אחד הקורא לשלום, והתינוקות שלהם מגיל שלוש לומדים שהיהודים והם קופים וחזירים שאחת דתם למות. הצעות ברק ואולמרט למדינה פלסטינית על 97% מהשטח שבמחלוקת עם קרקע חליפית – נדחו ללא ניד עפעף- אז מה כי תלין על הרפובליקני מארה"ב?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורי

הים הפך שחור

על הסכנות הטמונות בשימוש בדלק מחצבי