ארה"ב ועיראק – קריסת הקונספציה

המזרח התיכון כמרקחה: בעוד עיני כל העולם נשואות אל עבר מלחמת האזרחים בסוריה ואל מרחץ הדמים שם, תפסה מדינה אחרת – עיראק – את הכותרות, והמלחמה בסוריה נעלמה כבמטה קסם. קשה לקלוט במבט ראשון את התהפוכות: כיצד ארגון אסלאמיסטי-רדיקלי בן אלפי לוחמים מצליח לפתע לכבוש את העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בעיראק, למרות קיומו של צבא עיראקי בן כמה מאות אלפי חיילים. קשה להבין זאת אם לא מביאים בחשבון את הפסיפס הדמוגרפי הייחודי שממנו מורכבת עיראק. נראה שממשל אובמה ממשיך בעיראק את שרשרת הטעויות שאפיינה את מדיניותו בסוריה (ראו מאמרי "ארה"ב וסוריה – קריסת הקונספציה" באתר זה)  ושהמכנה המשותף להן הוא אי-התחשבות במאפיינים הייחודיים של כל מדינה.

עיראק וסוריה הן פרי גבולות ששרטטו שני פקידים קולוניאליים באמצע מלחמת העולם הראשונה ושעוגנו במסמך הידוע בתור הסכם סייקס-פיקו. כמה אירוני שבמלאות כמעט 100 שנה להסכם, הגבולות ששורטטו בו מתאיידים אט-אט מהמפה המזרח תיכונית האמתית והופכים להיות לא רלבנטיים. גם עיראק וגם סוריה הן מדינות הטרוגניות הכוללות אוסף לא קטן של קהילות דתיות ואתניות שונות. בסוריה יש רוב של 60% סונים, ועוד ארבע קהילות נוספות – עלווים, נוצרים, כורדים ודרוזים – שכל אחת מהן מהווה בערך 10% מהאוכלוסייה. בעיראק המצב מסובך לא פחות: בעוד השיעים מהווים רוב של 55% מהאוכלוסייה, הסונים אינם עשויים מקשה אחת: 25% הם ערבים-סונים, ו-20% הם כורדים-סונים. מובן שתהום פעורה בין שתי הקבוצות האחרונות עקב ההבדל האתני-לאומי ולמרות הדת הסונית המשותפת. אך בשונה מסוריה, בעיראק קיים מתאם בין דמוגרפיה לטריטוריה: השיעים מאכלסים את דרום המדינה, הערבים-הסונים את מרכזה והכורדים-הסונים מרוכזים בצפונה.

הנוסחה השלטת במסדרונות הדיפלומטיה הבין-לאומית עד כה ממשיכה להיות מושתתת על העיקרון של "שמירת אחדותן של סוריה ועיראק", על פי הגבולות של סייקס-פיקו שרכשו להם עם השנים לגיטימציה כמעט דתית. אולם התפתחויות שהתחוללו בשתי המדינות בעשור האחרון אתגרו עיקרון זה יותר ויותר, והציבו סימן שאלה גדול על ההיגיון המדיני שבהמשך הדבקות בו.

בעיראק החל התהליך בפלישה האמריקנית ב-2003 ובהרס המשטר שהקים וטיפח סאדאם חוסיין במשך שלושה עשורים. אך עוד לפני סאדאם, מאז כינון עיראק המודרנית על בסיס גבולות סייקס-פיקו נהנה המיעוט הערבי-הסוני מדומיננטיות שלטונית שבמרכזה בגדד. הרוב השיעי נותר מדוכא, וניסיונות המיעוט הכורדי להשיג אוטונומיה דוכאו ביד ברזל. סילוק משטרו של סאדאם פתח בפני הרוב השיעי אופקים חדשים, דבר שהתבטא בבחירתו, לראשונה, של ראש ממשלה שיעי – נורי אל-מאליכי. כדי להפגין את אחדות המדינה התמנה כורדי, טלאבאני, לנשיא המדינה. מי שנותרו בתחתית הסולם היו השליטים הקודמים – הערבים-הסונים. רק על רקע זה ניתן להבין את ההתפוררות המהירה של השלטון העיראקי בצפון בפני הכוחות האסלאמיסטים ששטפו את האזור וכבשו חלקים נכבדים ממנו, שבהם אוכלוסייה ערבית-סונית שקצה נפשה בשלטונו של אל-מאליכי.

התפתחות זאת מן הדין שתעורר חשיבה חדשה בוושינגטון בנוגע למדיניות בעיראק. אך כל מה שהיה לאובמה לומר בתגובה לכיבוש מוצול הוא שהוא שולח 300 "יועצים" כדי לחזק את ההגנה על מתחם השגרירות האמריקנית בבגדאד, וכדי לעזור לצבא העיראקי לעמוד בפני המורדים האסלאמיסטים. צריך היה לשפשף את העיניים, לקרוא שנית ולהאמין שאכן זו הייתה התגובה. האמריקנים הוסיפו, שלא לציטוט ולייחוס, שהם מאוכזבים קשות מאל-מאליכי, שבמקום לנקוט מדיניות המכילה ומשתפת את הסונים והכורדים בשלטון נקט מדיניות הפוכה של הרחקה וניכור. הם רמזו שלא יראו בשלילה את הסתלקותו. אך הם עדיין משלמים מס שפתיים לעיקרון של "שלמותה הטריטוריאלית של עיראק".

בימים אלה הגבול שבין עיראק לסוריה למעשה בטל מן העולם. הגוף האסלאמיסטי-סוני הגדול – "המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט" (ISIS) – שולט אפקטיבית בשטחים רבים במזרח סוריה ובמערב עיראק ולמעשה מקיים רצף טריטוריאלי תחת שלטונו. השיעים בדרום עיראק עד בגדד מנהלים את הטריטוריה כמדינה לכל דבר הנתונה להשפעת איראן, והכורדים מתייחסים ל"מחוז האוטונומי של כורדיסטאן" שבשליטתם כאל מדינה עצמאית. רק אתמול פורסם שהם מוכרים נפט במישרין לישראל, בניגוד למדיניות המוצהרת של עיראק. אז אולי בקונסטלציה הזאת אין גם מנוס מקיום טריטוריה-מדינה שהיא בשליטה סונית במרכז עיראק ובמערבה.

אך הבעיה היא ש-ISIS איננו מסתפק בשטח זה, שכן כשמו כן הוא: מטרותיו הן להשתלט על כל עיראק ועל כל סוריה (ובעתיד אף על לבנון ועל ירדן, ובסוף הדרך גם על ישראל). שמו של הארגון בערבית הוא אל-דוולה אל-אסלאמייה פי אל-עיראק ואל-שאם. התרגום המקובל לאנגלית הוא The Islamic State of Iraq and Syria – ISIS, ובעברית "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה". אך תרגום המילה האחרונה שגוי: "אל-שאם" אין פרושו  "סוריה" אלא "סוריה רבתי" או מה שנהוג היה לכנות "הלבנט", שטח שנמצאות בו כיום ארבע מדינות: סוריה, לבנון, ירדן וישראל. בשלב מאוחר יותר חותר הארגון להתפשט לעבר טריטוריות נוספות ולחדש את ימיה של הכליפות האסלאמית כקדם.

הבעיה הולכת ומחריפה אם מכניסים למשוואה את הממד האזורי: מדינות כמו ערב הסעודית, איראן, ירדן וישראל, שיש להן עניין גובר והולך בכיבושי ה-ISIS בעיראק ומכנה משותף של חרדה מהצלחותיו. כך מגיע הפרדוקס המזרח תיכוני לשיאו: למדינות יריבות, כמו איראן וערב הסעודית, איראן וישראל, איראן וירדן – לכולן אינטרס משותף בבלימת הארגון מחשש להשפעה ההרסנית שתהיה לו על יציבותן ועל האינטרסים האזוריים שלהן.

מה שברור ללא ספק הוא שמדיניות ארה"ב בעיראק (הפלישה של הנשיא בוש ב-2003 והנסיגה של אובמה לאחרונה) הגיעה למבוי סתום. המצב קורא בדחיפות לריענון מחשבתי, להשתחררות מקיבעון היסטורי ולניסוח עקרונות אסטרטגיים חדשים. כתבתי כאן לאחרונה כי בלבנון יש הרבה שיעים, סונים, מרונים, נוצרים, דרוזים ועוד, אך מעט מאוד לבנונים. אפשר ליישם בקלות נוסחה זו על עיראק: יש בה הרבה שיעים, סונים וכורדים, אך מעט מאוד עיראקים. אף שגבולות סייקס-פיקו התמידו במשך מאה שנים, יש לראות בהם את מה שהם: ניסיון אימפריאלי לכפות מלמעלה ישויות מדיניות מלאכותיות שבבוא רגע המבחן פשטו את הרגל. יש להסיק את המסקנות ולהתחיל בגיבוש מדיניות כוללת חדשה.