האם ירח הדבש הסעודי-ישראלי בסכנה?

אין כמו הופעת אויב משותף כדי ליצור קרבה ומפגש-אינטרסים בין מדינות, גם בין כאלה שקונפליקט רב-שנים שורר ביניהן. זהו הרקע לתחילתה של מערכת יחסים חדשה בין מדינות כה שונות, בכל פרמטר שהוא, כמו ישראל וערב הסעודית. התעצמותה של איראן, ששיאה מתבטא באיום הגרעיני, העמידה את בית המלוכה הסעודי בפני מציאות אסטרטגית קשה שחייבה אותו לחפש נתיבות לכוחות אזוריים שרואים עין בעין את האיום האיראני ושואפים לבלום את התפשטותו. מובן שחיפוש סעודי זה נפגש בשאיפה ישראלית מקבילה שתכליתה לא רק עמידה נגד איראן אלא גם יצירת סדקים נוספים בחומת העוינות הערבית המסורתית כלפי מדינת ישראל.

מפגש אינטרסים ישראלי-סעודי זה הוליד בשנים האחרונות מערכות יחסים ושיתופי פעולה שרובם המוחלט מתקיים "מתחת לשולחן" ורב בהם הנסתר על הנגלה. אך ידוע זה מכבר כי היחסים אינם מוגבלים רק לתחום האסטרטגי והמודיעיני אלא כוללים גם היבטים כלכליים רבים בעיקר בתחומי ההייטק והסייבר. ידוע גם כי אין המדובר רק בסעודיה אלא גם בחלק מהנסיכויות האחרות שבמפרץ הפרסי.

במאמר זה אני מבקש להצביע בקצרה על שלוש סוגיות שהתעוררו לאחרונה, שלכל אחת מהן פוטנציאל לסדוק את היחסים הנרקמים בין סעודיה לישראל. קיומן של כל שלוש הסוגיות במקביל מחריף את האתגר ויוצר דילמה רצינית בפני מנהיגי שתי המדינות.

הסוגיה הראשונה: שאיפת סעודיה לרכוש מארה"ב תשתית להקמת כור גרעיני בממלכה. למרות העובדה שמדובר בכור גרעיני למטרות שלום (יצירת אנרגיה וכו'), ברור לכול כי מה שמתחיל באנרגיה הופך בדרך כלל במעלה הדרך לשאיפה להשגת נשק גרעיני, בעיקר כשהשלטון בממלכה הוא בידיו של יורש העצר מוחמד בן-סלמאן (MBS) בעל השאיפות והיומרות להפוך את ערב הסעודית למעצמה אזורית, והרואה באיראן של האיתוללות סכנה קיומית להמשך הישרדות בית המלוכה הסעודי.

הדבר מציג דילמה קשה עבור ישראל. מחד גיסא, קהילת הביטחון הישראלית מבינה את קו המחשבה הסעודי ושותפה לו בראיית המשטר האיראני כסכנה ליציבות המזרח התיכון כולו. מאידך גיסא, תהליך של גירעון בכל מדינה ערבית, גם אם כרגע יש לה שותפות אינטרסים עם ישראל, נתפס כתהליך מסוכן, שכן השלטון שם עלול להתחלף והשליטים החדשים יכולים בנקל לאמץ מחדש אוריינטציה אנטי-ישראלית. יתר על כן, סביר להניח שמדינות ערביות אחרות ירצו ללכת בדרכה של סעודיה, ומכאן הדרך קצרה למרוץ חימוש גרעיני בכל המזרח התיכון.

הסוגיה השנייה: התעצמות מערך הטילים הסעודי. בראשית חודש יוני דיווחה רשת CNN כי לממשל האמריקאי מידע מודיעיני שעל פיו סעודיה האיצה באופן דרמטי את פיתוח הטילים הבליסטיים שלה, בסיועה של סין. עוד נאמר כי סעודיה הרחיבה הן את תשתית הטילים שלה והן את האמצעים הטכנולוגיים שברשותה באמצעות רכישות מסין. יש לציין כי הקשר הסיני-סעודי בנושא טילים איננו חדש. כבר ב-1988 מכרה סין לסעודיה עשרות טילים מסוג 2-CSS, ללא ידיעת ארה"ב. ובשנת 2009 דווח כי הסעודים החליפו טילים מיושנים אלה בטילי קרקע-קרקע חדשים, בעלי יכולת נשיאת ראש קרב גרעיני, תוך שדרוג כל מערך הטילים האסטרטגיים שברשותם.

אך בשונה מהרכישה הקודמת, הפעם הדבר נעשה בידיעת הממשל בוושינגטון, למרות המדיניות האמריקאית המוצהרת ורבת השנים החותרת להגבלת תפוצת הטילים במזרח התיכון. יתר על כן, התברר כי ממשל טראמפ לא חלק את המידע עם הקונגרס, מתוך חשש שהגילוי יחריף עוד יותר את התנגדות הקונגרס למכירת נשק לערב הסעודית.

גם בסוגיה זאת נמצאת ישראל באותה דילמה: היא מבינה את השאיפה הסעודית להצטייד בטילי קרקע-קרקע כמשקל נגד למערך הטילים האיראני הנרחב. אך, מנגד, עליה להביא בחשבון את האפשרות שבקונסטלציות מסוימות עלולים הסעודים להפנות את הטילים מכיוון איראן לכיוון ישראל, ולכן ההתעצמות הסעודית בתחום הטילים איננה יכולה שלא לעורר דאגות בירושלים.

הסוגיה השלישית: הקמת פס ייצור לפצצות חכמות אמריקאיות על אדמת סעודיה. בימים האחרונים התברר שעסקת הנשק הענקית האמריקאית-סעודית כוללת גם "הרשאת חירום", שבמסגרתה התיר הממשל לחברת ריית'און לייצר במשותף עם סעודיה, על אדמתה, 120,000 חלקי "פצצות הי-טק חכמות" מסוג Paveway, טילים נגד-טנקים, וציוד עזר למטוסי 15-F. פרטי ההרשאה שהועברו לקונגרס עוררו שם התנגדות נרחבת חוצת מפלגות, בעיקר עקב החשש שהדבר יעניק לסעודים נגישות לטכנולוגיה שתאפשר להם לייצר בכוחות עצמם פצצות חכמות מונחות, ללא פיקוח אמריקאי. אנשי קונגרס בכירים, כולל סנטורים ממפלגתו של הנשיא הודיעו שייאבקו נגד עסקת הנשק בכללותה וכינו אותה "מדאיגה ובלתי אחראית".

אם בוושינגטון הרחוקה קיימת דאגה לנוכח מרכיבים אלה בעסקת הנשק, ניתן לשער את עוצמת החשש בישראל הקרובה. העברת טכנולוגיה צבאית רגישה המעניקה למדינה ערבית מידה, ולו מוגבלת, של עצמאות בהרכבת נשק חכם ומדויק יוצרת קשת רחבה של סיכונים מידיים וארוכי-טווח כאחד לביטחונה של ישראל.

בעבר התנגדה ישראל לכל התעצמות צבאית של מדינות ערביות שעלולה הייתה לפגוע ב"יתרון האיכותי" של ישראל ואף נאבקה נגדה. עמדה זו רוככה עם התגברות הסכנה האיראנית המשותפת, וישראל בחרה לעבור לסדר היום ולהעלים עין מההתעצמות של סעודיה ונסיכויות המפרץ האחרות. אך הקמת תשתית גרעינית, הרחבת מערך הטילים הבליסטיים, והקמת תשתית לייצור נשק מתקדם ומתוחכם – השילוב של כל אלה יוצר מציאות אסטרטגית שונה לחלוטין.

השאלה המתבקשת היא אפוא כיצד לרבע את המעגל – לפעול נגד העברת נשק וטכנולוגיה אמריקאית לסעודיה מחד גיסא, ומאידך גיסא לא לפגוע במערכת היחסים החדשה והרגישה עם הסעודים. ברור שישראל תנסה ללכת בין הטיפות – לשכנע את ארה"ב בערוצי תקשורת חשאיים שמדובר במהלכים עתירי סיכונים, וזאת מבלי לקלקל את מערכת היחסים עם הסעודים. אך על כך נאמר easier said than done. נוסף על כך, לאור המחויבות האישית של הנשיא טראמפ לעסקאות עם הסעודים, קשה לצפות סיכויי הצלחה גדולים למהלך ישראלי כזה.

לאור הדברים, נראה שהמטרה הישראלית הריאלית צריכה להיות צמצום ככל האפשר של ממדי העסקאות המתרקמות, ובה בעת על ישראל לבקש מארה"ב פיצויים צבאיים ואסטרטגיים הולמים בנוסף לערבויות ולביטחונות, למקרה שהטכנולוגיה האמריקאית תופנה ביום מן הימים נגדנו. על ישראל לחתור להגיע, כבר בשלב זה שבו הדברים טרם הוכרעו, לשורה של הסכמות עם הממשל באשר למגוון תרחישים שיכולים להתפתח בעתיד כתוצאה מהתממשות החששות בהקשר לשלוש הסוגיות שהוצגו במאמר זה.

במקביל, יש לבדוק כיוון פעולה אפשרי אחר: האם הקשרים שנרקמו עם בית המלוכה הסעודי חזקים דיים כך שניתן לפתוח בדיאלוג עם הסעודים עצמם לגבי הסיכונים שתהליך התעצמותם מציב מול ישראל? ואולי ניתן לקבל מהם ערבויות וביטחונות שיצמצמו את מרחב הסיכונים לישראל? התשובות יכולות להינתן, כמובן, רק בערוצים החשאיים, אבל עצם העלאת האפשרות כשלעצמה מהווה אינדיקציה לתמורה שחלה במשוואה האסטרטגית סביב ישראל.