מלחמה "סודית" עם איראן בשטח סוריה

במאמר "עוינות עיוורת מלבה את תעשיית הדכדוך" (13.5.2018), דיווחתי על אחת מתוכניות "שבת תרבות" בהנחייתו של העיתונאי המחונן בן כספית. באותה התוכנית התארח חבר הכנסת עופר שלח, ובמהלכה התפתחה בין השניים שיחה שעסקה בענייני ביטחון בישראל. שלח מחזיק מעצמו כמומחה בעניינים הללו. לא רק שהוא חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת אלא הוא אף כתב ספר שבו מתח ביקורת על העוסקים בענייני ביטחון בישראל.

לשאלת המנחה ענה שלח, בפני מאות מאזינים שישבו באולם הגדול של "הבימה" בתל אביב, שישראל איננה מעורבת כלל וכלל במלחמה בסוריה. דברי שלח כנראה לא מצאו חן בעיני כספית. על כן הוא חזר ושאל את שלח האם הוא בטוח שישראל לא מעורבת במלחמה בסוריה. והלה חזר על "הצהרה" זו עוד פעמיים. אינני יודע מה שלח חשב לעצמו באותה השיחה. אחת משתיים: או שהוא, עם כל הכבוד, לא מצוי בחומר, או שהוא החליט, מסיבות השמורות עימו להוליך שולל את הקהל. בעיניי כל הריאיון הנ"ל לא נראה רציני, בלשון המעטה. הדבר גבל בהעלבת הקהל, ובעקבות כך אף ביטלנו את המנוי שלנו לאירועי "שבת תרבות".

לפני חמש שנים, בינואר 2013, כאשר אהוד ברק היה שר ביטחון ובני גנץ היה רמטכ"ל, תקף חיל האוויר, כנראה בפעם הראשונה, בשטח סוריה. הותקף משלוח נשק איראני שהיה מיועד לחיזבאללה. שר הביטחון המקצועי מאוד, אהוד ברק, הודיע לכלי התקשורת על התקיפה. הוא אף נקט לשון מאיימת לאמור "הזהרנו את האיראנים, הם המשיכו בשלהם, על כן לבסוף תקפנו". ראש הממשלה שאישר את התקיפה היה בנימין נתניהו.

מאז, על פי דברי הרמטכ"ל שהחליף את גנץ, גדי איזנקוט, בטקס הפרידה שלו מצה"ל, תקפה ישראל מאות פעמים בסוריה. איזנקוט רמז שהתקיפות כללו גם מבצעים קרקעיים. ידוע שישראל הפעילה בזמנו ברמת הגולן מרכז סיוע רפואי לפצועים ולחולים סורים. ישראל סיפקה מזון, דלק, נשק ותחמושת וכן סיוע אחר לאלו שהיא חפצה ביקרם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. כלפי פנים שמרה ממשלת ישראל על עמימות לגבי פעילותה בסוריה, ובדרך כלל הציבור הישראלי לא היה מודע לעניינים הללו.

לעומת זאת הצדדים המעורבים האחרים: ארה"ב, רוסיה, האיראנים, הסורים, כוחות ממדינות נאט"ו, הטורקים ומתעניינים אחרים ממדינות ערב ידעו ללא ספק על מעורבות ישראלית זו. כאמור לא הייתה זו מעורבות חד-פעמית, אלא רב-פעמית שנמשכה במשך לפחות חמש שנים. מסתבר אפוא שהעמימות הייתה למעשה בתודעתם של רוב הישראלים.

כאשר המודיעין הישראלי הביא ארצה את ארכיון הגרעין האיראני, ראש הממשלה נתניהו "ערך הצגה" שהציגה את ההישג הנדיר הזה קבל עם ועולם. הבוס של עופר שלח, ח"כ יאיר לפיד, תקף את נתניהו על שהוא שיחרר מידע סודי לתקשורת העולמית. הקשקשנות, יש לומר הטיפוסית, של לפיד הראתה עד כמה מועט ניסיונו ולוקה שיקול דעתו ככל שמדובר בענייני ביטחון. לא רק שאין להסתיר הישג מסוג זה מאחורי מסך של עמימות, אלא שיש לחושפו לעיני ולאוזני כולם. יש למבצע מסוג זה ערך רב במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית שמלווה כל "מלחמה חמה" בעידן המודרני. יש להניח שהמכה המוראלית שספגו האיראנים הייתה משמעותית. יש גם להניח שהמידע, הן החסוי והן הגלוי, בעניין זה תרם למוטיבציה של האמריקנים לבטל את הסכם הגרעין עם איראן. הסכם שערורייתי, שהנשיא אובמה ומזכיר המדינה שלו קרי רקחו עם האיראנים, כמו גם חידוש הסנקציות שהוטלו עליהם.

הפרופסור אייל זיסר נחשב במקומותינו לאחד החוקרים המומחים בפוליטיקה של מזרח התיכון בכלל ובענייני סוריה בפרט. במאמר "די לעמימות – משחקים עם עצמנו" שפרסם בעיתון "ישראל היום" (27.1.2019) טוען זיסר שמה שהיה נדמה לנו כעמימות לא התקיים בכלל. למעשה אנו שיחקנו עם עצמנו כאשר כל המעורבים האחרים ידעו היטב מה אנו עושים במסגרת הלחימה נגד האיראנים בשטח סוריה.

זיסר מסכם את מאמרו וטוען שהגיעה העת שישראל תכריז בגלוי מה הם הקווים האדומים שהיא משרטטת לעצמה בטריטוריה הסורית. הקווים שהיא לא תתיר לאיראנים לחצות בשום אופן. אם הם יתעלמו מהקווים הללו ישראל תפעל נגדם בכל התוקף והעוצמה הנדרשים על מנת לסלקם משם.

בשולי חיבור זה אי-אפשר שלא להתייחס לשני אירועים שהתרחשו במקומותינו לאחרונה. האחד הוא הצהרתו של הנשיא טראמפ שהוא יוציא בהקדם את חיילי ארה"ב מסוריה. העיתונאית הנחשבת אורלי אזולאי דיווחה מארה"ב שהנה טראמפ זונח את ישראל. רוח הדברים מדיווחה: "טראמפ ממשיך לנסוע וזרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס".

האירוע השני הוא התגובה הרוסית לתקיפה הישראלית. בשבוע השלישי של ינואר 2019 העיתונות הישראלית ציטטה (בשמחה לאיד) דוברת זוטרה של משרד החוץ הרוסי שאמרה שרוסיה העבירה לישראל הוראה להפסיק את ההפצצות בשטח הסורי. כך אחרי שישראל תקפה מטרות איראניות וסוריות בתגובה לירי טיל (שיורט על ידי כיפת ברזל) לעבר רמת הגולן. מתגובות התקשורת המקומית אפשר היה להתרשם ש"אכלנו אותה". הנה הרוסים יבלמו אותנו כיוון שהם קשורים בהסכם עם האיראנים ומעתה הם יגנו עליהם מפני ההפצצות הישראליות.

ובכן, מסתבר שבשני האירועים הללו "לא דובים ולא יער". האמריקנים הודיעו שלבקשת ישראל הם משאירים חלק מחייליהם בנקודה אסטרטגית חשובה בסוריה. ועוד – סגן שר החוץ הרוסי הכחיש באופן פומבי קיום הסכם עם האיראנים. לכל היותר, הוא הצהיר, הם פועלים באותו הזמן בסוריה ומשתדלים לא לפגוע אלו באלו. ויותר מזה – הוא הכריז שביטחון ישראל נמצא בעדיפות עליונה אצל הרוסים. במילים אחרות: שימור וטיפוח היחסים עם ישראל חשובים לרוסים הרבה יותר מאשר שימור וטיפוח היחסים עם האיראנים.

ניתן להבין שהרוסים, עם כל כוחם וחוכמתם, אינם יכולים לפקוד על האיראנים להסתלק מסוריה. עתה, כאשר מלחמת האזרחים שם דועכת ומסתמן שיקום משטר העלאווים, האינטרס הרוסי יהיה להיפטר מן האיראנים כדי שהם יוותרו לבדם כמעצמה דומיננטית בסוריה. הרוסים יודעים שישראל מסוגלת להפריע להם בהשגת מטרותיהם בסוריה. על כן הם מעדיפים לשתף פעולה עם ישראל. דבר זה מבטיח המשך ה"שלום דה-פקטו" שמתקיים בין ישראל לסוריה ברמת הגולן מאז מאי 1974. הסדר זה היה יכול להתמוטט אם האיראנים או החיזבאללה היו קונים שליטה בדרום מערב סוריה.

עם חידוש המאמץ להעביר בקונגרס האמריקני החלטה שארה"ב מכירה באופן רשמי בסיפוח רמת הגולן, נדמה שישראל "מסתדרת" בגבולה הצפון מזרחי. נקווה שהדם הרע הזורם בעת הזו בעורקי הפוליטיקה הישראלית לא יחבל בהישגים הביטחוניים שלנו.