אשליה שהתנפצה

לפני כמה ימים שמעתי את הרצאתו של פרופסור אשר ססר, איש מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. נושא ההרצאה היה "שורשי המשבר בעולם הערבי של ימינו". פרופסור ססר דיבר על הדברים במובן הרחב של המילים "העולם הערבי". (ההרצאה התקיימה שבוע לפני "המופע" של נתניהו).

במאמר זה אבקש להציג כמה נקודות מעניינות מתוך דבריו:

רקע לדברים: ברור לכל מי שקורא עיתונים כי המצב במזרח התיכון השתנה באופן מהותי בחמש השנים האחרונות. מספר מכובד של מדינות חדלו למעשה להתקיים: סוריה, עיראק, לוב ותימן. את עיראק וסוריה (וגם את ארץ-ישראל, לבנון וירדן) יצרו המעצמות הקולוניאליסטיות בריטניה וצרפת על פי הסכם "סייקס פיקו"; ואת לוב יצרה איטליה. המחשבה שתושבי המדינות האלה, במשך 90-80 שנות קיומן, יזדהו עם המעצמות הקולוניאליסטיות ויגלו כלפיהן נאמנות התבררה כאשליה. לעומת זאת בקרב המדינות הללו, זהויות ישנות אחרות – שבטיות, עדתיות-דתיות – חזקות הרבה יותר, ומרבית האוכלוסייה נאמנה להן ולא לזהות "המדינתית" המלאכותית.

"האביב הערבי" התברר גם הוא כאשליה גדולה. פרופסור אחר מן המחלקה ללימודי המזרח התיכון סיפר על שיחות שהיו לו עם אינטלקטואלים ערבים בקיץ 2011 בכנס שהתקיים באנגליה. האינטלקטואלים, שרובם היו מצרים, היו מלאי התלהבות ואופטימיות נוכח ההתקוממות ההמונית בכיכר תחריר בקהיר. הפרופסור ניסה לצנן את התלהבותם, וטען כי מי שישלוט במצרים לאחר שהמהומה וההתלהבות בכיכר תדעכנה, יהיה דיקטטור אחר, שעלול להיות גרוע עוד יותר ממובארכ.

הקונפליקט בין השיעים (איראן וגרורותיה בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן) לבין הסונים (ערב הסעודית, מצרים, מדינות המפרץ, ירדן ומרבית הערבים), הוא כיום הגורם העיקרי שמעצב את המצב המדיני והביטחוני במזרח התיכון. הקונפליקט הזה נמשך בערך 1330 שנה. מרבית המוסלמים בעולם הם סונים. במהלך ההיסטוריה היו מקומות ותקופות שבהם השיעים היו מדוכאים ואף נרדפים, כך שיש להם תרבות של "העולם נגדנו".

ההתערבות של ארה"ב במזרח התיכון הייתה גורם מזיק מאוד. נעשו שגיאות קשות בעיקר בתקופתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, עת פלשה ארה"ב לעיראק וחיסלה את שלטונו של סדאם חוסיין. שלטונו של סדאם חוסיין היה מחסום בפני התפשטותה של איראן מערבה, וחיסולו פתח את הדלת בפני איראן להתבסס בעיראק, שבה יש רוב של אוכלוסייה שיעית. תוך כמה שנים הוקמו שם מיליציות שיעיות שמשרתות את האינטרסים של איראן.

המחשבה של האמריקנים שאפשר להנהיג דמוקרטיה במדינות כמו עיראק או אפגניסטן או גם במצרים ובלוב מהיום למחר, היא אשליה גדולה. ארה"ב טעתה גם בהתערבותה במלחמה נגד דאעש. היה טוב יותר לו הותירו לאיראן להילחם בדאעש בעזרת המיליציות השיעיות, ולהקיז את דמה במלחמה הזאת. בין דאעש, שהם סונים, ובין איראן הייתה איבה גדולה.

באשר להתמודדות של ישראל אל מול האיום האיראני, אמר פרופסור ססר שהצהרותיהם התוקפניות של שרים ישראלים אינן מועילות. להפך, היה מועיל יותר אם ממשלת ישראל הייתה מצהירה שאין לנו סכסוך עם העם האיראני. אדרבא יש לנו מסורת ארוכה של ידידות ואהדה לעם הפרסי מאז ימיו של כורש הגדול. באיראן חוששים מאוד מפני תוקפנות ישראלית, וההצהרות התוקפניות הללו רק מגבירות את החששות האלה.

דברים אלו הזכירו לי את אמירתו של הנשיא האמריקני תיאודור רוזוולט: "Speak softly and carry with you a big stick" כלומר "דבר ברכות (במתינות ובאדיבות), והחזק בידך מקל גדול".

כל העולם יודע שלישראל יש "מקל גדול". לא צריך לדבר על זה. להפך, כדאי להרבות בדיבורים ידידותיים.