מהמרים על "הסוס הלא נכון"

קרוב לוודאי שנאומו האחרון של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ייכנס לדפי ההיסטוריה כנאום "יחרב ביתך" – הקללה שהטיח בנשיא ארה"ב. מטבע הדברים שאמצעי התקשורת עטו על הקללה והתייחסו אליה כמשקפת את עיקר הנאום, שהביא לנתק ביחסי הרשות הפלסטינית עם ארצות הברית.

במאמר זה אנסה לבחון את הנאום, ומהלכים אחרים של הפלסטינים, בפרספקטיבה ארוכת טווח של התנועה הלאומית הפלסטינית והישגיה עבור העם הפלסטיני במשך מאה שנות סכסוך עם התנועה הציונית וישראל (אם להתייחס להצהרת בלפור כמסמלת את ראשית הסכסוך). ואנסה לעשות זאת לא מנקודת תצפית של ישראלי המעורב רגשית בקונפליקט אלא מזו של אנליסט מהצד, ואולי אפילו של פלסטינאי המבקש לבדוק ללא כחל ושרק מה השיגו מנהיגיו במשך מאה שנה עבור עמם שלהם.

במאמר מוסגר אוסיף כי אין המאמר עוסק לחלוטין בעמדותיה של ישראל בסוגיה הפלסטינית ובמידת אחריותה למצב שבו שרוי התהליך המדיני בסוגיה זו.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בתנועה הפלסטינית, על כל הנהגותיה, הוא היעדר פרגמטיזם והיצמדות לעמדות שמעוגנות באתוס לאומי שלא ניתן לשינוי. פועל יוצא של דפוס זה הוא נוקשות וקיבעון מחשבתיים המתבטאים באימוץ עמדות מקסימליסטיות שדוחות פשרות וויתורים. כך למשל נדחו המלצות ועדת פיל (1937) אף שהעניקו למדינה הערבית (הפלסטינית) 65% מהשטח. הנימוק: "הסכסוך איננו על גודל השטח אלא על עצם העיקרון שאין ליהודים שום זכות על אף חלק של אדמת פלסטין". אותו עיקרון הביא לדחיית תוכנית החלוקה של האו"ם (1947), וכתוצאה מכך להתדרדרות למלחמת 1948 ול"נכבה" – אובדן פלסטין והיווצרות בעיית הפליטים. בכל שלב כזה לא היה ניסיון להעריך את ההשלכות האפשריות של עמדות מקסימליסטיות כאלה ולהכין חלופות למקרה הצורך.

מאפיין נוסף הוא הנכונות בשלב מאוחר יותר לעשות ויתורים שנדחו בשלבים מוקדמים יותר. כלומר, תהליך הסקת המסקנות נעשה בדרך כלל בפיגור של עשור או שניים. אך הואיל ומטבע הדברים אי-אפשר להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור, מדובר תמיד בהזדמנויות מוחמצות. למשל: אי-אפשר לקבל ב-1975 את תוכנית החלוקה של 1947 כי היא כבר לא רלוונטית. על רקע זה נולדה אמירתו הבלתי-נשכחת של אבא אבן: "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות".

ניתוח ההחלטות השונות של המנהיגים הפלסטינים מוליך למסקנה שבאופן שיטתי הם נכשלו בקריאת המפה הפוליטית האזורית ו/או הבין-לאומית בתקופות שונות, מה שהוליך להחלטות שגויות ומנותקות מהמציאות בכל תקופה. בשלושה צמתים היסטוריים קריטיים הם הימרו על "הסוס הלא נכון".

במלחמת העולם השנייה, קשר עצמו חאג' אמין אל-חוסייני אל היטלר והנאצים.

במלחמה הקרה תמך אש"ף בגוש הסובייטי נגד ארצות הברית והמערב. התוצאה: עם קריסת ברית המועצות ב-1990, איבד אש"ף את המטרייה המדינית והדיפלומטית הבין-לאומית, כמו גם את מקורות החימוש וההדרכה הצבאיים שלו.

וכשעיראק כבשה את כווית בקיץ 1990 ונוצרה קואליציה מערבית-ערבית נגד עיראק, היה יאסר ערפאת מהמנהיגים הערבים הבודדים שתמכו תמיכה מוחלטת בסדאם חוסיין, נגד עמדת מדינות ערב העיקריות – מצרים, סוריה, ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ.

עם סיום מלחמת המפרץ ב-1991 נוצרה עבור הפלסטינים מציאות קשה: מחד גיסא – איבה כלפיהם במדינות המערב מבלי שתהיה להם המשענת הסובייטית כמשקל נגד; ומאידך גיסא – עוינות וכעס מצד העולם הערבי עקב תמיכתם בסדאם. הזעם הגדול ביותר היה כמובן במדינה שסדאם כבש – כווית, ולא בכדי. כווית היא זו שקיבלה לתוכה במהלך ארבעה עשורים מאות אלפי פלסטינים ושבמהלך השנים העניקה לאש"ף תמיכה פיננסית נדיבה ביותר. בהגיע רגע המבחן, כשעיראק כובשת את כווית, הפנו לה הפלסטינים עורף ותמכו בעיראק. לא פלא אפוא שעם סיום המלחמה והחזרת ריבונותה, גירשה כווית הזועמת מתחומיה כרבע מיליון פלסטינים, מהם רבים שהגיעו לעמדות בכירות בממשל ובכלכלה. הנה, כי כן: במו ידיה יצרה ההנהגה הפלסטינית בראשות ערפאת, בעיה חדשה של פליטים פלסטינים.

המנהיגות הפלסטינית נכשלה גם בשימור נכסים צבאיים שעמדו לרשותה במדינות הערביות. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, התבססו הארגונים הפלסטיניים בשטחי ממלכת ירדן וניצלו אותם כבסיס לפעולות צבאיות נגד ישראל. במקום לשמור על יחסים טובים עם המלך חוסיין המארח, ובכך לשמר את הבסיס הטריטוריאלי האידיאלי הגובל בישראל, אימץ ערפאת מנהג של "בעל בית" בירדן ויצר בה "מדינה בתוך מדינה". כשקריאת התיגר לריבונותו הגיעה לשיא בספטמבר 1970, לא יכול היה המלך חוסיין להבליג עוד – הטבח שביצע הצבא הירדני ביחידות אש"ף ב"ספטמבר השחור" (כ-10,000 הרוגים) חיסל את המאחז הפלסטיני בירדן וכפה על אש"ף מעבר ללבנון.

דפוס ההתנהגות בירדן חזר על עצמו בלבנון: ערפאת ניצל את חולשתה הפנימית של המדינה והקים בה שוב "מדינה בתוך מדינה" תוך קריאת תיגר על מוסדותיה והכנסתה למעגל הלחימה בישראל. התוצאה הייתה שהפלסטינים קנו לעצמם שרשרת של אויבים: סוריה, שכוחותיה נכנסו ללבנון ב-1975 וביצעו טבח בפלסטינים בתל-זעתר (כ-5,000 הרוגים); הנוצרים בלבנון, שהוציאו את חמתם על הפלסטינים בסברה ושתילה ובאירועים רבים אחרים; וישראל, במלחמת לבנון הראשונה, שחיסלה את "פתחלנד" בדרום המדינה וסילקה את אש"ף וערפאת מביירות. בכך איבדו הפלסטינים את הנכס הטריטוריאלי הצבאי השני, והאחרון, שגבל בישראל, ונאלצו לצאת לגלות בטוניס.

במבט לאחור, קשה להאמין שבמשך עשרות שנים לאחר הקמת ישראל המשיכו הפלסטינים לדבוק במנטרה המופרכת ש"מאבק מזוין" הוא הדרך היחידה לחיסול ישראל ולשחרור פלסטין. עיקרון זה נשען על האקסיומה ש"בעיית פלסטין" תהיה תמיד במרכז סדר היום המזרח-תיכוני של המעצמות ושל העולם הערבי. יתר על כן, הפלסטינים נשבו בקסמי אשליה נוספת – שהם תמיד יזכו לתמיכתן של מדינות ערב במאבקן נגד ישראל, ללא קשר למעשיהם או למחדליהם, שהרי מחויבות לפלסטינים הפכה להיות נייר הלקמוס של נאמנות לעיקרון המקודש של הלאומיות הערבית.

על רקע זה איבדו הפלסטינים את עולמם בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת כשסאדאת הפריך שתי אקסיומות אלה, פרץ את אחדות השורה הערבית וחתם על הסכם שלום נפרד עם ישראל. הם התעלמו מכך שעמוד תווך מרכזי בהסכמי קמפ דיוויד היה הנושא הפלסטיני, ומצויה בו הנוסחה שעל פיה ישראל מכירה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". במקום לשקול הצטרפות לתהליך בתקופה שבה יעמוד לצידם נשיא אוהד כג'ימי קרטר, העדיף ערפאת להטיח אין-סוף קללות בסאדאת ובמצרים, מבלי להשיג שום הישג מדיני.

רק עשור וחצי לאחר מכן, וכתוצאה מהגעתם למבוי סתום בעקבות קריסת ברית המועצות ותוצאות מלחמת המפרץ, הסיקו הפלסטינים שאסור להם להישאר מחוץ לתהליך המדיני, ועל רקע זה קרם עור וגידים תהליך אוסלו. אך במקום לנצל אותו לשידוד מערכות אידיאולוגי, להגדרה מחודשת של מטרות ויעדים ריאליים, ולאינדוקטרינציה חינוכית מקיפה בקרב הפלסטינים שתכשיר הסדר מדיני עם ישראל, המשיכו ערפאת ואבו מאזן בדרך הפתלתלה של ריבוע המעגל – ליהנות מפירות התהליך המדיני, אך מבלי לקבל את עקרון "סוף הסכסוך", מבלי לזנוח את "זכות השיבה", מבלי להסכים לכך שישראל מהווה את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ומבלי לזנוח את היעד הסופי של סילוק ישראל.

כל אלה הוליכו את התנועה הפלסטינית על עברי פי פחת בעשור הנוכחי. במקום לנצל את תקופת כהונתו של הנשיא אובמה, שהיה כה אוהד לשאיפות הפלסטינים מהחודש הראשון לכהונתו, אבו מאזן וחבריו להנהגה בזבזו את שמונה שנות אובמה, המשיכו באותו דפוס פעולה שאפיין את תקופת ערפאת כמנהיג ומנעו פריצת דרך בתהליך המדיני. זה לא היה נורא כל כך עבור הפלסטינים, אלמלא התחולל בעשור זה גם "האביב הערבי" והוא ש"שיבש" את כל מערכת האמונות והחישובים של המנהיגים הפלסטינים והציג בפניהם מציאות קשה שלה לא ציפו מעולם.

ההנהגה הפלסטינית מעולם לא הניחה שייתכן תרחיש שבו הסוגיה הפלסטינית תידחק ממרכז הבמה המזרח-תיכונית לשוליה, ושפתרונה יחדל לשחק תפקיד חשוב בסדר היום האזורי והבין-לאומי. היא גם לא צפתה אפשרות שמדינות ערביות-מוסלמיות (מצרים, סעודיה, ירדן, ואחרות) תראינה במדינה מוסלמית אחרת (איראן) סכנה גדולה הרבה יותר לשלומן ולביטחונן מאשר בישראל. כתוצאה מכך, שום הנהגה פלסטינית לא הכינה עצמה ל"יום סגריר" שבו מדינות ערב מרכזיות, מתוך אינטרסים שלהן, תעדפנה לשתף פעולה עם ישראל מאשר לתמוך באחיהן הפלסטינים נגד ישראל. למרות כל זאת, תמורות העיתים בעקבות שבע שנות "האביב הערבי" טרם הביאו את ההנהגה הפלסטינית לנתח את השלכותיו השליליות, לבצע חישוב מסלול מחדש, ולהגיע להגדרה מושכלת של מטרות ויעדים בני-השגה.

במקום להציג מציאות מדינית קשה זו בפני מוסדות אש"ף, העדיף אבו מאזן לשאת נאום של שעתיים שבו הסביר שהציונות היא פרויקט קולוניאליסטי שהחל כבר בימיו של אוליבר קרומוול ב-1653, שקפץ מדרגה בסוף המאה ה-19 עם פרשת דרייפוס, והגיע לשיאו לאחר השואה עם הקמת ישראל. ומה המסר שהוא מעביר לשומעיו? שכמו פרויקטים קולוניאליים אחרים שסולקו, יש לעקור מן השורש גם את הפרויקט הציוני. ומה החזון שהוא מציג: לא יהיה יותר מו"מ עם מעורבות אמריקנית; במקום זאת הוא פונה ל"בינאום הסכסוך". נכון שאבו מאזן המשיך לבטא את התנגדותו ל"מאבק מזוין" נגד ישראל. אך לעמדה זו לא התלוותה שום פרוגרמה מדינית משמעותית. ומעל הכול – שום דבר לא מפגין את אובדן הדרך הפלסטיני בנאום אבו מאזן כמו ציון המטרה המדינית המיידית שלו: תביעה מממשלת בריטניה להתנצל ולחזור בה מהצהרת בלפור. זו הבשורה של אבו מאזן לעמו. ובמקום שהקהל יביע ייאוש לשמע המטרה ההזויה, היא מזכה אותו במחיאות הכפיים הסוערות ביותר…

אז כנראה "יודע צדיק נפש בהמתו" – ההנהגה הפלסטינית חשה שקהל היעד שלה מעדיף סיסמאות עקרות ומשלהבות על פני צעדים מדיניים בני-ביצוע, וכך היא יוצרת מעגל קסמים שרק מעמיק את היעדר הפרגמטיזם בשיח הציבורי הפלסטיני: הגיבור איננו "החכם" הקורא נכון את מפת הקרב המדינית ומתווה דרך שבסופה יהיו לעם הפלסטיני הישגים, אלא המנהיג "הצודק" שלא סוטה מהאתוס הקדוש, שלא מוכן לשום ויתורים, שעומד כחומה בצורה נגד כל האויבים, שמדקלם מנטרות חסרות כל היתכנות מדינית, שמבטא את תחושת הקורבנות הפלסטינית (עקב פשעיהם של אחרים), שמתריס ללא פחד במערב ומכריז על "ברוגז" עם ארצות הברית (מבלי להזכיר לשומעיו את היקף התמיכה הפיננסית שלה בפלסטינים). היכן המנהיג שיסביר לבני עמו שצדקנות עצמית ומנטרות חלולות אינן יכולות להוות תחליף למדיניות נבונה שמציבה יעדים ריאליים ושואפת להיות "חכמה" ולא רק "צודקת"? וגם אם מבינים את הכעס האמיתי של הפלסטינים, והמוצדק מבחינתם, על הצהרת ירושלים של טראמפ, האם התשובה היא לירות לעצמם ברגל?

השורה התחתונה היא שגם אם הסוגיה הפלסטינית נמצאת על סדר היום הבין-לאומי, בדרגה זו או אחרת, במבחן התוצאה נכשלו כל המנהיגים הפלסטינים כישלון מוחלט – הם לא הצליחו לחסל את ישראל ואף לא להביא להקמת מדינה, אפילו מדינונת, פלסטינית על שטח כלשהו.

מי שקורא את מאמריי בשנתיים האחרונות על חשבון הנפש ש"האביב הערבי" התניע בקרב שכבת המשכילים בעולם הערבי, מבחין בתופעה חדשה: במקום להאשים את המערב, הקולוניאליזם, הציונות, הקפיטליזם, הקומוניזם, ואת יתר העולם, המוקד הוא ביקורת עצמית נוקבת שלהם על "מצב האומה הערבית". חשבון נפש וביקורת עצמית מסוג זה נעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הפלסטיני. וזה אולי מסמל יותר מכול את השוקת השבורה שבה שנמצאת היום התנועה הלאומית הפלסטינית.