ואלס במזרח התיכון

שניים מהמושגים החשובים באסטרטגיה הם "הצלחת יתר" ו"מהפך עוצמה". את משמעותם של אלה חוו ולדימיר פוטין ובשאר אל אסד על בשרם בעת האחרונה.

הצלחת יתר (overachieving) היא מצב שבו תת-מערכת מצליחה לנצח במאבקי העוצמה ב"סביבה משימתית" מסוימת, ומשיגה יתרון גדול כל כך על תתי-המערכות האחרות בסביבה עד שמתקיים "ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה" (The Paradoxical Logic of Strategy), שהוא בעצם "ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת". זהו מושג אשר חוקר הביטחון הלאומי האמריקני אדוארד לוטוואק ( Luttwak ) כותב עליו בספרו "אסטרטגיה של מלחמה ושלום" (Strategy: The Logic of War and Peace). לוטוואק טוען כי בתחום האסטרטגיה כולה לא ייתכן כי דרך פעולה מסוימת תימשך עד אין-סוף (עמ' 35). תמיד תהיה קיימת נטייה שהפעולה תהפוך להיפוכה, אלא אם כן יתבטל ההיגיון האסטרטגי כולו בשל שינוי הנסיבות (למשל בשל הכרעה). ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה מעוות כל פעולה הגיונית וגורם שוב ושוב להיפוך של הפכים (שם, עמ' 84). הוא יקבע את תוצאות העימות, בין שהצדדים יפנימו אותו וינצלו אותו בין שלאו (שם, עמ' 34). בתורת המערכות המורכבות התופעה הזאת מכונה "מהפך העוצמה".

עד סוף מרץ 2017 היו בשאר אסד ופטרונו ולדימיר פוטין זחוחים למדי. הצלחה רדפה הצלחה וחאלב נפלה בידיהם. הגיבוי הרוסי לא הותיר למורדים מפלט, והם הלכו ונכתשו במהירות. שום שינוי לא נראה באופק, שהרי הייתה רק מעצמה אחת נחשבת במזרח התיכון – רוסיה. הכול שיחרו לפתחה, ונדמה היה שגם הממשל החדש בארצות הברית מכיר במציאות הזאת. הייתה תחושה שהכול עומד להסתיים ושסוף מלחמת האזרחים קרוב. בפני המורדים לא הייתה ברירה אלא "ללכת לקנוסה" – משמע למוסקבה – ולדון בפרטי הכניעה. אסד כמעט השיג ניצחון בנוק-אאוט. אבל אז עשה צעד אחד רחוק מידי…

בד בבד עם החתירה לניצחון ביצעו אנשי המשטר – בגיבוי רוסי – מהלכים שיבטיחו דומיננטיות עתידית. הניסיון הרוסי בתחום זה היה מורה דרך מצוין. בתום מלחמת העולם השנייה דאגו הרוסים ליישב לתמיד את המערכת הסבוכה של לאומים שהתערבבו אלה באלה במדינות מזרח אירופה, ושהתעוררותם הלאומית הייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הם החלו בשינויי אוכלוסייה (טרנספר) בקנה מידה שאירופה לא ידעה כמוהו זה שנים. כך למשל נצטוו הגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה לארוז את מיטלטליהם ופשוט ללכת לכיוון גרמניה.

אותו תהליך בדיוק החל בשטחי עיראק וסוריה. הרוב הסוני לשעבר קיבל "עידוד", בדרכים שונות, לארוז את מיטלטליו ולהתחיל ללכת בכיוון צפון-מערב. זו הייתה הסיבה למכת הפליטים שפקדה את אירופה וזה היה מחירה של מדיניות הממשל האמריקני הקודם, שוויתר על תקיפה בסוריה לאחר מתקפת הגז הקודמת, בלי להבין לעומק את מחיר הוויתור על בני בריתו האירופים. כזכור, בעקבות מתקפת הגז הקודמת בפרברי דמשק ב-2013, שבה נהרגו כאלף איש ושהייתה בבחינת חציית קו אדום שהגדיר ברק אובמה, ממשלו של אובמה התכונן לתקוף יעדים של המשטר, אולם בשל התנגדות בקונגרס ולחץ רוסי הושג הסכם פשרה בתיווך האו"ם. אז התחייבה דמשק להוציא את מצבורי הגז שבשטחה – וכמובן לא קיימה.

אחד הכלים המצוינים לכאורה לעידוד ההגירה הסונית היה השימוש בגז, שהמחיש לסונים שאין להם עתיד באזורים הללו. אבל אז הצדיק הנשיא האמריקני הנוכחי דונלד טראמפ את המוניטין "לא צפוי" שנקשר לשמו ותקף.

די היה בתקיפה הסמלית הזאת כדי להפוך את המצב. הציר הסוני נבנה תוך רגע מחדש תחת מנהיגות אמריקנית תוקפנית ונחרצת. הרוסים הבינו שיש גבול שממנו לא יוכלו עוד ללחוץ. האופוזיציה הסורית מיהרה לחסות בצד המטרייה האמריקנית החדשה. המאבק נפתח מחדש וסופו שוב אינו נראה באופק…

קשה מאוד למנהיג – המצוי באחד משיאי עוצמתו – להתאפק ולא לחתור לניצחון מוחלט. אבל אותו חשש מהצלחת יתר וממהפך עוצמה תמיד מניע מנהיגים חכמים שלא למצות עד תום את הישגיהם. לנוע על רחבת הריקודים כמו בוואלס – שני צעדים לפנים ותמיד צעד אחד לאחור, כפי שנעשה בעבר:

• ההשקעה האמריקנית ב"תכנית מרשל" כדי למנוע התהוותה של מלחמה חדשה באירופה.
• שימור הקיסר והיחס ההוגן ליפן המובסת אחרי מלחמת העולם השנייה.
• ההקפדה של דוד בן-גוריון שלא למצות את היכולת הצבאית בחזית המזרחית במלחמת העצמאות, כדי למנוע מצב שבו ידרשו המעצמות מישראל ליישם את החלטת החלוקה.
• ההנחיה – שלא קוימה – של משה דיין לצה"ל במלחמת ששת הימים שלא להגיע לתעלה ולהשאיר בידי מצרים יכולת לשקם את כלכלתה.

הפעם למדו אסד ופוטין בדרך הקשה…