צעד קטן בא-שעיראת – מהלך גדול במזה"ת?

ב-21 באוגוסט 2013 הפציץ חיל האוויר הסורי בנשק כימי אזור מיושב בצפיפות מזרחית לדמשק. בהתקפה נהרגו כ-1,400 אזרחים. בתגובה הודיעו הנשיא אובמה ושר החוץ קרי כי אסד חצה קו אדום ולארצות הברית אין ברירה אלא להגיב במהלומה צבאית. בוויכוח הפנימי שהתלהט בארצות הברית בלט קול של אישיות מפורסמת מעולם העסקים, שביקר בחריפות את כוונות אובמה בטענה שלארצות הברית אין מה לחפש בסוריה, שהפצצה תהיה "חסרת תועלת" ושעדיף שהממשל ישקיע את משאביו בכלכלה האמריקנית.

אותו אדם הוא זה שנתן את הפקודה לתקיפה הצבאית של ארצות הברית בסוריה לפני ימים אחדים, כפעולת תגמול לאירוע דומה אם כי חמור פחות בתוצאותיו – מספר ההרוגים היה כ-100 ולא 1,400. ב-2017 בהיותו נשיא פעל דונאלד טראמפ בדיוק להפך מביקורתו כלפי אובמה ב-2013. אבל האירוניה איננה מסתיימת כאן. הנשיא טראמפ פעל בניגוד מוחלט לסיסמת הבחירות שלו עצמו, שאותה הפך למנטרה – AMERICA FIRST. ועוד אירוניה: אמנם כמה מגדולי מבקריו של טראמפ מיהרו לתמוך בו בעקבות התקיפה, אך רבים מתומכיו הקנאיים בימין הקיצוני מתחו ביקורת נוקבת על החלטתו ואמרו כי לא היו מצביעים עבורו היום. האחרונים ראו מיד את הקשר בין הירידה במעמדו של אלילם בבית הלבן, היועץ האסטרטגי סטיב באנון, לבין ההחלטה על המתקפה הצבאית.

מי שמצפה לראות במהלך של טראמפ את ראשיתו של עידן אמריקני חדש במזרח התיכון, מן הראוי שיתאזר בסבלנות רבה. כל הסימנים מראים שהחלטת הנשיא לא נבעה מאימוץ דוקטרינה אזורית חדשה או מבחירת מדיניות חדשה כלפי המשבר בסוריה. רק ימים ספורים לפני התקיפה הודיעו שר החוץ טילרסון והשגרירה באו"ם היילי כי וושינגטון איננה מתמקדת באסד והדחתו מהשלטון איננה בראש סדר העדיפויות שלה. והנה למחרת התקיפה אמר טילרסון כי ארצות הברית דווקא תפעל להפלת אסד "באמצעים דיפלומטיים" והשגרירה באו"ם קבעה כי "פתרון מדיני בסוריה לא יכלול את אסד, וסילוקו בלתי נמנע". אבל שלושה ימים לאחר התקיפה שוב שינה טילרסון את עמדתו בהצהירו כי המהלך הצבאי אין פירושו שארצות הברית מתמקדת עתה בסילוקו של אסד מן השלטון.

הזיגזגים בהתבטאויותיהם של האישים האמריקנים מעידים לא רק על אי-גיבוש של מדיניות חדשה וקוהרנטית אלא יותר מכך – על העדרה. יתר על כן, אפשר לראות בהם שיקוף של זרמים שונים הקיימים בתוך הממשל החדש בכלל ובמועצה לביטחון לאומי בפרט. מחד גיסא קיים הזרם המשקף את עמדותיו הבסיסיות של טראמפ עצמו, כפי שבאו לידי ביטוי בהתנגדותו הנמרצת לתקיפה אמריקנית בסוריה ב-2013 וכפי שעלו בבירור מנאומיו בשלבים הראשונים של מערכת הבחירות. זרם בדלני זה רוצה להשיב את ארצות הברית "הביתה", להפסיק את "בזבוז" המשאבים על מטרות מחוץ לגבולותיה ולהתמקד בבעיות פנים. מאידך גיסא קיים זרם הרואה במעורבותה הבין-לאומית של ארצות הברית חלק אינטגרלי הכרחי ממעמדה כמעצמה עולמית, ולכן מחייב התמודדות עם כל איום אזורי או גלובלי על הביטחון הלאומי שלה. היסטורית לשני זרמים אלה יש שורשים עמוקים במפלגה הרפובליקנית, אלא שבעשרות השנים האחרונות הזרם הבדלני נדחק לשוליים ועתה, עם היבחרו של טראמפ, הייתה לו עדנה.

הנציג הבולט של הזרם הבדלני הוא היועץ האסטרטגי סטיב באנון, שהוא וחבורתו היו הראשונים לחבור לטראמפ בראשית דרכו. הנציגים הבולטים בזרם הבין-לאומי הם היועץ לביטחון לאומי הגנרל מקמסטר, שר ההגנה הגנרל מאטיס ושר החוץ טילרסון. להבדלי השקפות אלה מתלווה בשבועות האחרונים גם ממד של מאבקי כוח אישיים בתוך הבית הלבן בין באנון, שהתנגד להתקפה, לבין חתנו ויועצו של הנשיא קושנר, שתמך בה. כל אלה נאבקים היום על אוזנו של טראמפ, עוד בטרם עלה על סדר היום גיבוש מדיניות מזרח תיכונית חדשה…

במאמר מוסגר ייאמר כי המתקפה האמריקנית הוציאה מהארון את הגרעין הקשה האנטישמי בין תומכיו של טראמפ מתנועת ה"אלט-רייט", שזה זמן זועמים על התפקיד המרכזי שמשחקים בבית הלבן בתו של הנשיא ובעלה היהודיים. הם קפצו על הפעולה הצבאית בסוריה, שהם מתנגדים לה בחריפות, כמוצאי שלל רב וייחסו אותה ל"השפעה היהודית" הגדולה על הנשיא, שלדבריהם "מוקף ביהודים" שלא טובת ארצות הברית לנגד עיניהם אלא רק האינטרסים של ישראל. הנה לדוגמה ציוץ של אחד האישים הבולטים בתנועה, שבסופו מופיע ההאשטאג החדש שלה – "לפטר את קושנר":

We don't need Jared Kushner leading us into another disastrous war in the Middle East for the benefit of Israel. #FireKushner

את 59 טילי הטומהוק שנורו אל עבר בסיס חיל האוויר הסורי יש לראות, אם כן, יותר כמהלך נקודתי, אלתורי, שביטא את תגובת הבטן של הנשיא לאירוע ולתופעה מזוויעים שאין לעבור עליהם לסדר היום. אך בדיעבד, במהלך הצבאי היו מגולמים מסרים אחדים:

ראשית, שימוש בנשק כימי הוא טאבו שארצות הברית לא תוכל להשלים עמו.

שנית, לאחר "התנתקות מהמזרח התיכון", בשנים של ממשל אובמה, ארצות הברית חוזרת לזירה כשחקן פעיל.

שלישית, ארצות הברית לא תירתע מלפעול גם במדינה שבה יש לרוסיה דומיננטיות ונוכחות צבאית.

רביעית, ארצות הברית מודעת להשפעה האיראנית בסוריה אך היא רואה באיראן חלק מהבעיה ולא שותף לפתרון.

מעבר לכך, היה חשוב לטראמפ אישית להדגיש שלושה דברים: להוכיח שהוא איננו רק איש של דיבורים אלא מנהיג שאיננו חושש ממעשים נועזים; להוכיח שהוא איננו חושש להורות על פעולות אמריקניות צבאיות חד-צדדיות – ללא פנייה לאו"ם, ללא קבלת אישור הקונגרס וללא שיתופן של בעלות בריתה המערביות של ארצות הברית; ואולי חשוב עוד יותר: להזים את הרינונים שהוא נרתע מלפעול נגד פוטין כי לרוסים "יש חומר עליו".

ירי של עשרות טילי שיוט הוא מהלך קל לאור האתגרים האמתיים והקשים העומדים בפני ממשל טראמפ. הממשל חייב לגבש, ובהקדם, סדר יום מזרח תיכוני חדש שמבוסס על מדיניות קוהרנטית, שמעצב מחדש את סדרי העדיפויות של ארצות הברית, שמגדיר את האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון, שמנסח מטרות ואסטרטגיות ושמתחיל בתהליך ריפוי ותיקון הנזקים, המדיניים והאסטרטגיים, שנגרמו בשמונה שנות ממשל אובמה.

להלן עיקרי האתגרים בסדר יום כזה:

• האם יש להמשיך את מדיניות ממשל אובמה שלפיה המאבק בארגון דאעש הוא שצריך לעמוד במוקד מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון?
• מבחינת סדרי עדיפות – האין הציר האיראני-סורי-חזבאללה (עם דומיננטיות בעיראק ועם גיבוי רוסי) מאיים הרבה יותר על אינטרסים חיוניים של ארצות הברית ובעלות בריתה מאשר ארגון של 30 אלף טרוריסטים מצוידים בטנדרים ובנשק בסיסי למדי?
• האם על ארצות הברית לקבל את המשך שלטונו של אסד כנתון פוליטי או שעליה לחתור לסילוקו?
• האם על ארצות הברית לקבל כעובדה מוגמרת את הדומיננטיות של איראן בסוריה או שעליה להפעיל מנופי לחץ כדי להחליש את מעמדה ולהפחית את יכולותיה לערער את יציבות האזור?
• ושאלת השאלות לגבי המעמד של רוסיה בסוריה: האם על ארצות הברית לקבל את ההגמוניה הרוסית בדמשק? האם על וושינגטון להשלים עם המונופול הצפוי של רוסיה ואיראן על עיצוב הסדר הפוליטי בסוריה בעקבות מלחמת האזרחים? עד כמה ארצות הברית מוכנה להסתכן בעימות עם רוסיה כתוצאה ממהלכיה הצבאיים בסוריה?

התבטאויות אישים בכירים בימים האחרונים מעידה שממשל טראמפ מוכן להעלות את רמת מעורבותו במשבר הסורי, גם אם הדבר כרוך בסיכונים לעומת שועל ערמומי וקר רוח כמו פוטין. למשל לאחר שהודעה משותפת רוסית-איראנית-סורית הזהירה את ארצות הברית מ"פעולה צבאית נוספת נגד סוריה", הבית הלבן הודיע כי הנשיא טראמפ "לא פוסל את האפשרות כי יאשר תקיפות נוספות בשטחי סוריה, אם ייעשה שימוש נוסף בנשק כימי".

הבית הלבן לא נרתע גם מלהאשים את מוסקבה בטיוח אחריותו של משטר אסד לתקיפה הכימית, ואמר כי המודיעין האמריקני אישר ש"רוסיה ניסתה להונות את הקהילה הבין-לאומית בעניין התקיפה באמצעות מידע שגוי ועלילות שקריות". יתר על כן, בכיר אמריקני הצהיר, על בסיס מידע מודיעיני, ש"רוסיה ידעה מראש על התקיפה הכימית בסוריה". הוא גילה ש"כלי טיס בלתי מאויש של רוסיה טס מעל בית החולים בסוריה שאליו הובהלו פצועי המתקפה הכימית, ושעות לאחר מכן הופצץ אותו בית חולים כדי לטשטש את השימוש בחומרים כימיים בתקיפה". קשה להגזים בחריפות האשמה בוטה כזאת, מכיוון שבתרגום חופשי היא לא פחות מאשר האשמת מוסקבה בסיוע לפשע מלחמה.

וכדי להציב כותרת מתאימה לגישה האמריקנית החדשה כלפי רוסיה הציב שר החוץ האמריקני רקס טילרסון מעין אולטימטום לפוטין, וזאת ערב ביקורו בקרמלין: "על מוסקבה לבחור באיזה צד היא רוצה להיות במשבר הסורי – עם ארצות הברית ושותפותיה או עם איראן, חזבאללה והנשיא אסד".

אין להוציא מכלל אפשרות שתקיפה מוגבלת זו תישאר בודדת ולא תגרור מבצעים צבאיים נוספים, ולפיכך גם לא תשפיע על מאזן הכוחות, על מגמות הלחימה ועל ההסדרים בסוריה. עם זאת, עצם המחשת הסיכון להתנגשות בין המעצמות אפשר שיחזק את המוטיבציה לחפש אחר פתרון פוליטי שישים קץ לאחת המלחמות הקשות והארוכות בתולדות המזרח התיכון בעת החדשה, שגבתה את חייהם של יותר בני אדם מכל מלחמה אחרת (למעט מלחמת איראן-עיראק).

עובדה אחת נותרה ברורה: הנשיא טראמפ הוכיח שהוא אכן בלתי צפוי, ולכן כל מי שחששו ממהלכים אמריקניים בלתי צפויים קיבלו חיזוק לחששותיהם…