ארגון על פרשת דרכים

ארגון חיזבאללה הוקם בלבנון לפני כ-35 שנה. הוא הוקם כדי לתת מענה אידאולוגי, אסטרטגי וארגוני לקהילה השיעית בלבנון, שעם השנים הפכה לקהילה הגדולה ביותר בין המיעוטים שבמדינה, אך למרות זאת נעדרה כוח פוליטי משמעותי. בתוך שלושה עשורים הפך חיזבאללה מארגון שולי לגורם החזק ביותר במדינה, ובמידה רבה מעצב הן את הפוליטיקה הפנימית שלה והן את האוריינטציה שלה ביחסי חוץ. אך בעת האחרונה נקלע הארגון לסדרה של משברים סימולטניים שמציבים אתגרים חמורים בפני הנהגתו, ושתוצאותיהם יעצבו במידה רבה את המשך דרכו בלבנון ובאזור כולו.

ראשית, חיזבאללה הפך לצד פעיל במלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה זה כשלוש שנים. חיזבאללה העמיד עצמו לצד כוחותיו של בשאר אסד, אם לא בראש החץ שלהם, תוך הקזת דם גוברת והולכת בשורותיו בשדות הקטל של סוריה, וחשיפתו לביקורת חריפה מבית. הארגון נמצא כאן בין הפטיש לסדן. מחד גיסא – יש לו אינטרס אסטרטגי בהמשך שלטונה של שושלת אסד, בת בריתו הוותיקה, והוא חייב חובת ציות לפטרוניו בטהראן הדוחקים בו לתמוך באסד. מאידך גיסא – המשך מעורבותו במלחמת האזרחים בלבנון גובה ממנו מחיר כבד, המתבטא בהרג מאות מטובי לוחמיו ובשחיקת מעמדו בפוליטיקה הלבנונית הפנימית. הלוויות חללי חיזבאללה מתקיימות אמנם בלילות ובמינימום פרסום, אך האפקט המצטבר של האבדות, שככל הנראה אף ילכו ויגדלו בעתיד, יוצר ללא ספק תחושות קשות בקרב הקהילה השיעית בלבנון. עד כה הייתה הכרעת חיזבאללה בדילמה זאת לטובת השיקול הראשון, אך השאלה היא עד כמה ידבק הארגון בקו זה אם תשתנה משוואת העלות/תועלת בחזית זאת.

שנית, במהלך השנים התעצם מעמדו של חיזבאללה בביתו בלבנון. תפארתו של הארגון נבעה מהיותו מגנה של לבנון מפני התוקפנות הישראלית. מכאן גם נולד כינויו "ההתנגדות" (אל-מקאוומה), מונח רווי הילה וכבוד, המעניק לנושאו את הלגיטימציה ואת החותם המקודש של "מגן המולדת" מפני האויב הציוני. אך כשלוחמי חיזבאללה טובחים בערבים-מוסלמים-סורים, מתנדפות ההילה והיומרה ואת מקומן תופסת השנאה כלפי מי שלא משרת את העניין הלבנוני אלא את האינטרס של שולחיו בטהראן. יתר על כן, אם הארגון הוא "חיזב איראן" (מפלגת איראן), כפי שנוהגים יריביו לכנותו לאחרונה, ולא "חיזבאללה" (מפלגת האל), מאבד הארגון את עצם הלגיטימציה שלו כתנועה פטריוטית לבנונית אותנטית, ונתפס כמכשיר במשחק השחמט האזורי של אדוניו האייתוללות השואפים לקדם את האינטרסים של הרפובליקה האסלאמית של איראן.

נוסף על כך, יש למעורבות חיזבאללה בסוריה גם ממד פרקטי שתושבי ביירות חשים על בשרם בחודשים האחרונים. הארגונים האסלאמיסטיים/ג'יהאדיסטיים הנלחמים בלבנון נגד חיזבאללה הרחיבו את זירת המלחמה, והביאו אותה אל לב-לבה של הקהילה השיעית ברובע דאחייה בבירות באמצעות מכוניות תופת המתפוצצות בלב אזורים מיושבים באזרחים ומסבים אבדות כבדות. גם כאן נפגע דימויו של חיזבאללה, והוא מצטייר כארגון שאינו מצליח לסכל התקפות כאלה ולהגן על חייהם של אנשי קהילתו בשכונותיהם שלהם. הקמת ממשלת האחדות בלבנון באמצע חודש פברואר, שבה שותפים גם המחנה הסוני/נוצרי וגם חיזבאללה, יוצרת אמנם מצג של התלכדות השורה. אך את חילוקי הדעות הבסיסיים קשה להסתיר. ואכן הדיונים על קווי היסוד של הממשלה החדשה הגיעו למבוי סתום עקב אותה סוגיה נושנה: שר הפנים התנה את המשך החזקת הנשק על ידי חיזבאללה בהכפפת הארגון לצבא, ובהימנעותו מלפעול באורח עצמאי. חיזבאללה דחה דרישות אלו על הסף, ותבע את המשך המצב הקיים, שבו הארגון מתנהל בעצמאות מוחלטת מן המדינה. קרוב לוודאי שהמבוי הסתום יימשך, ואין ספק שהוא יוצר דילמה נוספת עבור הנהגת חיזבאללה.

שלישית, ההתפתחות הפרובלמטית ביותר עבור חיזבאללה מתרחשת בחזית מול ישראל. המתיחות בין חיזבאללה לבין ישראל היא כמובן תופעת קבע לפני מלחמת לבנון השנייה ב-2006ואחריה. אולם מעורבות חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה הכניסה ממד חדש למשוואת היחסים והעצימה את המתיחות, כשישראל הציבה קווים אדומים בנוגע להעברת סוגים שונים של טילים מסוריה לחיזבאללה. לדעתי במהלך 2013 ישראל תקפה מספר פעמים מטרות אסטרטגיות כאלה בתחומי סוריה, ללא קבלת אחריות וללא הודאה של מי מהצדדים המעורבים – תופעה שזכתה לכינוי "מרחב ההכחשה". אולם ההתקפה בשבוע שעבר יצרה מציאות חדשה בכמה היבטים. ראשית, התקיפה (על טילי קרקע-קרקע, על פי מקור ישראלי עלום) בוצעה בתחום הטריטוריאלי הלבנוני ולא הסורי, היבט שמשמעותו קריאת תיגר חריפה יותר מול חיזבאללה. שנית, לאחר הכחשות ראשונות אישר הארגון שהמטרה שהותקפה הייתה במובהק שיירה של חיזבאללה, ושאנשיו נהרגו בתקיפה. שלישית, חיזבאללה הבטיח להגיב "במקום, בזמן ובדרך שנמצא לנכון", איום המצטרף לחשבון הפתוח שיש לחיזבאללה עם ישראל מאז חיסול עימאד מורנייה בדמשק ב-2008 וחיסול חסן לקיס בביירות בשלהי 2013.

אין ספק שחיזבאללה מחפש הזדמנות מבצעית לפעולת תגמול משמעותית, שהרי הרג התיירים הישראלים בבולגריה איננו יכול להיחשב "מענה הולם" לקריאת תיגר ישראלית בוטה כל כך. נכון שברשות חיזבאללה טילים ורקטות העלולים להסב לישראל נזקים כבדים יותר מתמיד (ביניהם טילי קרקע-קרקע וטילי קרקע-ים). אלא שהארגון מודע בהחלט לאילוצים הפועלים על חופש הפעולה שלו. עיתון לבנוני, למשל, דיווח כי ישראל העבירה מסר לממשלת לבנון שלפיו כל שטח המדינה יהיה תחת אש אם חיזבאללה יעז לממש את איומיו. על חיזבאללה אפוא לנסות לאתר סוג של תגמול שיוכיח שמעשי ישראל לא יעברו ללא תגובה, אך מבלי לגרום לתבערה כללית שממנה ייפגע.

האוסף המצטבר של הדילמות יוצר מציאות חדשה ומורכבת עבור הנהגת הארגון. קרוב לוודאי שקיימים חילוקי דעות בתוך צמרת הנהגתו, אך בה במידה סביר יהיה להניח שההכרעות הסופיות לא יתקבלו בביירות אלא בטהראן. אחרי הכול, חיזבאללה ביסודו של דבר היה ונשאר "חיזב איראן".