האיש שלא נח וההיסטוריה שלא שוקטת

מזרח תיכון חדש בתקופת פרס כנשיא
שמעון פרס ז"ל צילום: Ministry of Defence Flickr

כששמעון פרס הגיע לבית הנשיא, הוא השתנה. חישב מסלול מחדש. לאחר 50 שנות עשייה עשירה הוא נפרד מהרשות המחוקקת ומהרשות המבצעת ועבר להיות אזרח מספר אחת. במעמדו החדש החל עבורו עידן חדש ובו זכה לגילויי החום וההערכה שחסרו לו כל השנים מהציבור בישראל. אך דבר אחד לא השתנה: יכולת העשייה והמרץ הבלתי נדלה של פרס המשיכו לעמוד לרשותו, ואיש לא יכול לעצור בעדו, גם לא הגיל. לרגע לא פסק מחשיבה ומחשבה: מה עוד לא פותח, במה עוד אפשר לתרום לאנושות אחרי הננו-טכנולוגיה וחקר המוח.

פרס הוא שטבע את מטבע הלשון "מזרח תיכון חדש", ובשנות כהונתו כנשיא התרחשו אירועים רבים ומשמעותיים ב"שכונה" שלנו ששינו מאוד את פני המזרח התיכון. איש לא הצליח לחזות רבים מהאירועים, שהרי מקורם בתהליכים שהתפתחו מלמטה למעלה, בכוחות שקשה מאוד להבין ולדעת מתי יעברו את נקודת המסה קריטית.

למשל "האביב הערבי" – שינוי היסטורי בעולם הערבי שבמהלכו יצאו ציבורים גדולים להפגין נגד המשטר בשל חוסר יציבות כלכלית. התסיסה התחילה מלמטה, ודרך הפעילות – ברשתות החברתיות – הייתה תופעה מהפכנית. איש מקהילת המודיעין לא צפה את עוצמת ההתנגדות ואת תוצאותיה – התפוררות משטרים בעולם הערבי.

במצרים החלו הפגנות ולבסוף הודח הנשיא חוסני מובארק. במקומו עלו לשלטון מורסי ו"האחים המוסלמים", אך לאחר זמן לא רב, בעקבות ריבוי אירועי הטרור ובשל דפוסי התנהגותו של מורסי, התחולל מהפך שני בראשות שר ההגנה א-סיסי. מורסי הודח וא-סיסי נבחר לנשיא.

בסוריה המשטר העלאווי מתמודד עם מלחמת האזרחים, ללא הכרעה. רק מפסידים יש במלחמה – האזרחים, ההופכים להרוגים, לפצועים ולפליטים. בתקופה זו, על פי מקורות זרים, הותקף הכור הגרעיני בסוריה. לולא התקיפה, ייתכן שהיום הייתה בידי הסורים פצצה גרעינית. אלא שמכל מיני סיבות גאופוליטיות, הנושא נדחק.

בד בבד הפך אסד לגשר בין איראן ללבנון, ועל ידי כך למתווך ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. התמיכה האיראנית הצמודה בחזבאללה – בנשק, בכסף, באימונים – לא הייתה משמעותית ללא הדחיפה הסורית.

ארגון חזבאללה עצמו עבר שינויים מרחיקי לכת באותה תקופה. חסן נסראללה, מזכ"ל החזבאללה בלבנון, נדחק לשולי הבמה של העולם הערבי והפופולריות שלו ירדה בשל תמיכתו במשטר אסד וסימונו כמי שעמד מאחורי רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי ב-2005. הארגון מעורב בלחימה בסוריה ומחיר הדמים שכבר שילם כולל שורה של מפקדים מהבכירים ביותר ומאות חיילים. אך נסראללה המשיך לבסס את ארגונו כגורם החזק בממשלת לבנון, זה שעל פיו יישק דבר. מאז מלחמת לבנון השנייה (2006) עלה כוחו הצבאי של חזבאללה והוא הפך לאיום על ישראל מבחינת כמות הנשק, טווח הפגיעה ואף גודל ראשי הנפץ.

נפילת המשטרים הישנים במזרח התיכון אפשרה הקמת מובלעות טרור, המתבססות בשטח הנמצא בתוך גבולות טריטוריאליים ללא ריבונות. ישראל צריכה להתמודד היום לא רק עם לבנון ועזה, אלא גם עם מובלעות טרור שקמו ממערב לנו במצרים ובצפון בגבול סוריה. השילוב בין ארגוני הטרור לבין תשתיות ביטחוניות, לרבות אמל"ח רב ומתקדם, בצירוף העדר משילות מדינתית, יצר פוטנציאל לפגיעה בישראל.

הנשיא פרס, כמי שהיה מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון בישראל, היה ער לשינויים במאזן הכוחות. במיוחד הדאיגה אותו עליית כוחה של איראן. באותה תקופה, מעטים הבינו שהאיראנים עושים את דרכם למימוש תכנית הגרעין שלהם וכי האיום האיראני הוא איום קיומי לישראל. הנשיא הבין שזה הזמן ללחוץ למעורבות בין-לאומית כדי להפסיק את תכנית הגרעין של איראן, והתגייס לסייע. במפגשיו עם מדינאים בארץ ובעולם, ובראשם נשיא ארצות הברית דאז ג'ורג בוש הבן, תיאר את הישגיה של איראן והדגיש כי היא עומדת על הסף הטכנולוגי, רגע לפני שתגיע ליכולת לייצר ארסנל של פצצות.

הלחץ שהפעילו פרס ואחרים התפתח לכדי תכנית הסנקציות הכלכליות, תכנית שהופעלה כל עוד הפרויקט נמשך. במקביל הופעלו תחבולות ומכות כואבות לעיכוב הפרויקט. עוד עלו לבחינה האפשרויות הצבאיות של תקיפה באיראן, אך בסופו של דבר נדחתה אפשרות זו, שכן ארה"ב בראשות הנשיא אובמה ואיתה הקהילה הבין-לאומית החליטו להתמודד עם הגרעין האיראני באופן דיפלומטי במסגרת "הסכם הגרעין".

נוסף לכך, הנשיא פרס השקיע לא מעט בקידומו של תהליך השלום עם הפלסטינים. ממשלת ישראל לא יזמה כל ניסיון לפתרון העימות, ופעמים רבות אף הפגינה התנהגות לעומתית בנושא הפלסטיני. התנהגותה זו הטרידה את מנוחתו של הנשיא ולא הניחה לו לעמוד מהצד, גם בשעה שראש הממשלה הכריז על שתי מדינות לשני עמים.

פרס הבין שהתנאים החדשים שנוצרו במזרח התיכון פותחים הזדמנויות חדשות. בפעם הראשונה יש לנו ליגה ערבית לא לעומתית שאיתה אפשר להכריע את חמאס ולהביא את הרשות הפלסטינית, עם אבו מאזן, לעזה. בשני הנושאים החשובים שעל הפרק – הגרעין האיראני והאסלאם הרדיקלי – יש תמימות דעים בין ישראל, סעודיה, מצרים ומדינות המפרץ. בחסות הליגה הערבית יש בידינו להביא לשינוי.

כל אלה היו ממאפייני המהפכה ההיסטורית והדרמטית של המזרח התיכון, מהפכה שהתרחשה בתקופת כהונתו של שמעון פרס כנשיא מדינת ישראל.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. יש לו גם יד בכמה וכמה עניינים לא חיוביים עליהם כמעט ולא מדברים
    הסך הכל הוא חיובי
    כולנו בני אדם

  2. מהבולטים במנהיגינו
    נכון גם לפרס היו מינוסים כמו לכל אדם והאשר לאגם גדול יש מינובים הם מקבלים מימדים בולטים
    אבל תמיד מסתכלים על הסך הכל

  3. הבעיות הכלכליות אבל גם הדתיות והפוליטיות עלולות להתפרץ שוב והשינויים ימשכו. כך גם השינויים בארצות השכנות הנוספות.

  4. עזר להרוס את מחנה השמאל.בעיקר בכך שלא נשארה מפלגת העבודה. זהאת נקודצ השבירה של המדינה.

  5. אבל ממש בכיוון הפוך ממה שקיוו האידיאליסטים.המציאות ממש אכזרית.

  6. ובכול זאת, לפני שנים לא מעטות שמעתי את פרס מדבר באחד הראיונות בשבחו של השלום האירופאי, הנוכחי לאחר מאות שנות מלחמה פנימיות עקובות מדם, כדוגמא שעל ישראל ללמוד ממנה שגם אויבים מרים יכולים וצריכים להתפייס ולהשלים. פרס בקי היטב בהיסטוריה, אך כנראה שנשכח ממנו שהשלום האירופאי הושג אך ורק לאחר שהיכולת והמוטיבציה הלוחמנית הגרמנית הובסו באופן מוחלט!. מלווה בסנקציות שלא איפשרו (רק באופן חלקי ומבוקר) את שיקום היכולת הצבאית עד עצם היום הזה. מה שלא קרה במזרח התיכון, בה אף מלחמה אינה מגיעה למיצוי מלא ומוחלט (כפי שקרה גם בבלקן). שלא לדבר שעדיין אירופה חולקת דת משותפת.
    כתבתי לו על כך, אך לא נעניתי. אולי דרכך..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה