חשבון נפש בעולם הערבי

כבר למעלה מ-5 שנים כולנו עוקבים אחר הכאוס בעולם הערבי – מלחמות אזרחים, התפרקות מדינות ערביות, התעוררות האיבה הסונית-שיעית, טרור ובעיית פליטים שהמזרח התיכון מייצא לאירופה. אך תופעה חשובה אחת הצליחה לחמוק מתחת לרדאר התקשורת הישראלית ולהישאר עלומה לציבור. בין שלל התופעות שהצמיח "האביב הערבי" נמצא גם חשבון נפש חסר תקדים שהלך והתעצם בשנה האחרונה.

במאמר זה אנסה לשרטט כמה קווי מתאר עיקריים המאפיינים את חשבון הנפש הערבי, תוך שימוש רב ככל האפשר בטרמינולוגיה שבה משתמשים עושי חשבון הנפש עצמם. לשם כך אביא ציטוטים מדבריהם של עיתונאים בכירים, פרשנים ואנשי אקדמיה ערבים. הציטוטים תורגמו לעברית על ידי שירות הידיעות ממר"י.

נקודת המוצא של התהליך מצטמצמת לכותרת פשוטה של ג'סאן שרבל, העורך הראשי של אחד מהעיתונים החשובים ביותר בעולם הערבי, אל-חיאת: "אנו בני האומה הערבית הגענו לנקודת השפל הגרועה ביותר בהיסטוריה שלנו, ומצבנו נעשה גרוע יותר מדי שנה". והוא ממשיך: "אנו תמיד מפגרים אחרי רכבת הקִדמה הדוהרת, המותירה אותנו הרחק מאחור כשאנו הורגים זה את זה, הורסים את ערינו, וחופרים את קברותינו. נכשלנו בבניית מדינות יציבות ולא הצלחנו להתאים עצמנו לעידן המודרני. במקום זאת אימצנו כיוונים חשוכים ובחרנו בטרוריזם ובהתנגשות עם העולם המודרני". ולבסוף, הוא מציג את השאלה במלוא חריפותה: "האם העולם הערבי עדיין חי, או שהוא יצור מותש השוכן בבית אבות כשהוא שותת דם וממתין למותו? הרי עצם השימוש במונח 'עולם ערבי' מעורר לעג, בושה, וכאב עמוק".

פרשן ערבי אחר מתרגם בסגנון סרקסטי את הקריסה הערבית למונחים פוליטיים קונקרטיים: "אינני פסימיסט, אך מספרים הם מספרים: בין הפסגה הערבית בשארם אל-שייך (מרץ 2015) לפסגה במאוריטניה (יולי 2016), העולם הערבי הגיע לגבהים חדשים במספרי ההרוגים והפליטים, באחוזי האנלפביתיות, במספר הערים החרבות, בכמות מכוניות התופת המתפוצצות, ובהיקף טרור המתאבדים".

אחת המסקנות של כמה פרשנים בעקבות הפסגה האחרונה היא ש"הגיע הזמן להכריז על מותה הרשמי של הליגה הערבית". כל הדיבורים הנעלים על "אחדות ערבית" פסו ועברו מן העולם; מה הטעם, הם שואלים, בהעמדת פנים כאילו עדיין קיימת סולידריות ערבית? מי צריך את ועידות הפסגה, אם מתוך 22 מנהיגים מגיעים רק 7, ובמקום דיונים רציניים וקבלת החלטות מעשיות, הפסגה מתעלמת מנושאים שנויים במחלוקת ומתפזרת לאחר שעות ספורות בהצהרה כוללנית חלולה המגנה את איראן, תומכת בפתרונות פוליטיים של סכסוכים, וקוראת לערבים להתאחד אל מול "האתגרים והמשברים"?!

בעל טור אחר, בעיתון כוויתי, מתאר בלשון ציורית מציאות אסלאמית-ערבית של מלחמת כול בכול: "הביטוי 'ביטחון לאומי ערבי' גורם לי מבוכה. אני רואה טוניסאי מפוצץ עצמו באוהל אבלים בעיראק; אני רואה צ'צ'נים הורגים חיילים של אסד; אני רואה אפגני הורג לוחם אופוזיציה סורי; אני רואה איראנים נלחמים נגד ערבים בשתי בירות ערביות, בגדאד ודמשק; ואני רואה את מפת העולם הערבי עם גבולות שקרסו ואינם".

אם זו הסיטואציה שיש עליה מעין קונצנזוס, נשאלת השאלה: מה הביא את העולם הערבי למצבו הנורא בהווה? שרבל מדגיש ש"במקום להביט קדימה, אנו שבויים בפנטזיות על העבר המפואר: אנו חולמים בהקיץ על תור הזהב בהיסטוריה הערבית ומתנחמים בסופרינו ובמשוררינו שמלפני מאות בשנים. הרביצה בתרדמה הארוכה במיטת העבר, מתוך אמונה שנחיה את תור הזהב, היא שהרגה אותנו. נותרנו דבוקים לאידיאולוגיות שאבד עליהן הכלח ולספינות שוקעות".

לעומתו, פרופ' אל-אנסרי, לשעבר דיקן הפקולטה למשפט מוסלמי באוניברסיטת קטאר, טוען ששורש הרע נעוץ ב"תרבות ההכחשה" של הערבים המאשימה אחרים בצרותיהם: "רק טבעי היה לנו לומר ש'זה נגרם על ידי היהודים, ואת זה עשו ה-CIA והמוסד, ולזאת אחראיות בריטניה וצרפת', מבלי שנביט פנימה אל החברה והתרבות שלנו ונחפש שם את שורש הבעיות". ברור שהתעלמות ארוכת שנים מהחוליים רק החריפה והעצימה אותם, אומר אל-אנסרי, "עד שהגענו לשפל של כל הזמנים".

פרופ' אל-אנסרי מדבר על הטרור האסלאמיסטי כדי להדגים את טיעונו. "הטרור מבוסס על אידיאולוגיה המוטמעת בראש הצעירים והיא משתלטת על נפשם. היא פותחת בזריעת שנאה כלפי ה'אחר', האויב הכופר, השואף לפלוש לשטחינו, למחוק את זהותנו, להשפיל את דתנו, ולכבוש את נשותינו; ולכן, ל'אחר' הזה לא מגיע לחיות. את מעשי הטרור לא מבצעים 'אחרים' שניתן להאשימם, אלא ילדינו שלנו, כי לא השכלנו לחנכם כיאות, והם פנו עתה נגדנו". אך "הואיל ואנו שרויים בתרבות של הכחשה ומאשימים אחרים, אין זה פלא שלא למדנו כלום משגיאות העבר ואנו נידונים לחזור עליהן".

אם כן, לאור דיאגנוזה כה חריפה, אילו תרופות מציעים הכותבים הנ"ל כדי לחלץ את העולם הערבי משקיעתו ומקיפאונו? קיים מעין קונצנזוס באשר לצעד הראשון: "זה הזמן לאמת ויושר, וראשית עלינו להכיר בקיום המחלה". מכאן ואילך הדעות חלוקות, אך בחינתן לעומק מגלה בעיקר הבדלים בדגשים ובקדימויות ולא בתרופות עצמן.

שרבל טוען שעל הערבים להפנות את מבטם מהעבר אל העתיד – "אל העולם של מיקרוסופט ולא אל השירה של אל-מותנבי" (מגדולי המשוררים הערבים, בן המאה ה-10). "אם חפצים אנו במקום, בזמן ובקיום בעולמנו, עלינו להושיב את ילדינו על רכבת הקִדמה, התקווה והיציבות כדי שיצטרפו אל המהפכות הטכנולוגיות הבלתי נפסקות. אם לא נעשה זאת, עלול העולם לראות בנו את 'אימפריית הרוע', להתאחד נגדנו ולכפות עלינו לזנוח את נטיותינו להתאבד ולדחות את ה'אחר', נטיות הזורמות בעורקינו".

מנגד, טוען אל-אנסרי שכדי להיפתח לעולם המודרני יש צורך, לפני הכול, לעשות טיפול שורש באידיאולוגיה ובחינוך שהולידו קיצוניות ושנאה ל'אחר'. יש לסלקם מ"תכניות הלימודים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, מההטפות במסגדים, ומאמצעי התקשורת". אל-אנסרי שואל בכאב: "מדוע איננו יכולים להיות כמו אומות אחרות שבהן הורים מחנכים את ילדיהם כיאות, והם הופכים למגלים וממציאים? מדוע זה רק ילדינו שלנו פונים אל עבר ההרס ולא אל הבנייה?"

חריף הרבה יותר היה הפרשן חוסיין שובוקשי שפרסם מאמר רחב יריעה בעיתון הסעודי הנפוץ א-שרק אל-אווסט. במאמר שכותרתו "עקירת הקיצוניות", לא נרתע שובוקשי מלקרוא לילד בשמו: "על המוסלמים לטהר עצמם מההקצנה שחדרה לשורותיהם, המתבססת על פתוות שמסלפות ומעוותות מן היסוד את דת האסלאם". הוא מכנה את אל-קאעידה, את דאע"ש, את חיזבאללה, ושכמותם "ארגוני הדם והמוות", וקורא "להכריז עליהם מלחמה ולעקרם מן השורש, באגרוף ברזל ולא בכפפות משי, בדיוק כמו שגרמניה טיהרה עצמה מהאידיאולוגיה הנאצית לאחר 1945". המפתח מצוי, לדעתו, בהבנה ש"איננו עושים זאת כטובה למערב כדי לרצותו, אלא כדי להגן על דת האסלאם ועלינו המוסלמים; אחרי הכול, עבורנו זה לא פחות ממאבק של להיות או לא להיות". העובדה שמאמר כזה, שמציג אנלוגיה בין האסלאם הרדיקלי לנאציזם, מתפרסם בעיתון סעודי שמשפחת המלוכה שולטת בו, היא לא פחות מרעידת אדמה ונקודת מפנה בעמדת בית המלוכה כלפי ההקצנה האסלאמיסטית.

מדרך הטבע, תהליך כזה של חשבון נפש הוא נחלתה של שכבה קטנה של הוגי דעות, סופרים, בעלי טורים ידועים, ואנשי אקדמיה. אך העובדה שהוא איננו מתנהל בחדרי חדרים אלא מעל דפי עיתונים מרכזיים וברשתות הטלוויזיה מבטיחה את הגעתו לציבורים נרחבים בעולם הערבי. עצם קיומו של תהליך פומבי כזה מהווה חידוש בקנה מידה היסטורי, ואי-בלימתו על ידי השליטים במדינות ערביות שונות מעידה על דינמיקה חדשה וחזקה המתפתחת בקרב ציבורים משכילים בעולם הערבי – וכל זאת למרות הכאוס ההולך ומחריף מסביב, ואולי דווקא בגללו.

לקורא הסקרן לדעת אם חשבון הנפש בעולם הערבי כולל גם את ישראל, אומר כי התשובה חיובית, ולנושא זה יוקדש המאמר הבא.