החלום והאונס וכבודו המחולל של הספק

בספטמבר 2014 סערה הארץ בעקבות גזר דינו של בני שמואל, אב שהורשע באונס בתו. אף שהאונס, לפי העדויות, התרחש בהיותה ילדה, התלונה הוגשה רק בהיותה בת 25, וזאת לאחר שנים של שכחה. לפי עדותה, חלום שחלמה הוא שהצית את הזיכרון המודחק, ובעקבותיו החלה לדרוש ולחקור במקרה, עד להרשעת האב.

לאחר שחולט גזר הדין נפנה פרופסור דוד נבון מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה לכתוב מאמר לעיתון "הארץ", ומיד אחר כך חבר אל עוד 46 מן הקולגות שלו, מדענים מן המעלה הראשונה בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח והקוגניציה, לכתיבת גילוי דעת בעניין כבודו המחולל של הספק.

גילוי הדעת גרר אחריו פרסום נייר עמדה מטעם אנשי ט"די (טראומה ודיסוציאציה ישראל) התומך בלגיטימציה שנתן בית המשפט לעדותה של המתלוננת, והוסיפו מנת תוכחה כלפי ה-47, מעניינת כשלעצמה, לאמור שנושא התוקף של זיכרון טראומה משוחזר אכן נתון במחלוקת, כזו המאירה את התחום באופן לא חיובי (!), וכי עוד בשנת 1996 בכנס בפורט דה בורגניי הסכימו מרבית אנשי הפסיכולוגיה להסתייג מכל עמדה קיצונית וחתמו על ניירות עמדה מתאימים. נוסף לכך, אולי על מנת לסיים ברוח טובה כלפי המובסים, הפליאו אנשי ט"די בהחלת רוח הספק גם לתחום העדות הערה.

לעומתם, זיגמונד פרויד הביע תובנה נחרצת וחלוטה לעניין של בנות וחלומותיהן על אבותיהן ודודיהן: "היו רוב הפציינטים שלי מעלים תמונות מילדותם שעניינם פיתוי על ידי מבוגר. אצל הנשים כמעט תמיד זה האב […] הסקתי מנסיוני שהסמפטומים הנאורוטיים אינם נסמכים לחוויות ממשיות אלא למשאלות לב" ("דיוקן עצמי", מתוך הכרך השלישי של כתבי זיגמונד פרויד, הוצאת דביר, תשכ"ח, עמ' 291). לפי פרויד, אין החלום אלא משאלת לב שלא התגשמה בהקיץ. האם יכול היה פרויד להגיע כעד מומחה ולהועיל לבני שמואל האומלל? על כל פנים לא נפנו העדים המומחים לפרויד בעדותם בפני בית המשפט.

תצלומו הכחלחל של פרויד מפאר את אתר המרשתת של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מבצרו האקדמי של דוד נבון. נמצא כי לעת חג הפך פרויד לאיינשטיין של מדעי ההכרה, לקונכייה חלולה שהמרוממים, כולם "אנשי בסדר" – לפי שירו של חנוך לוין – נושפים בה מעת לעת נשיפות של ספק עצמי, נשיפות ההולכות ודהות. ואפשר ש-47 המרוממים טרודים כל כך בכתיבה ובמחקר עד שאינם קוראים את הקלאסיקה, ואולי כבר שכחו אותה.

בנקודה זו ישאל הליצן המשתומם אם ענף הפסיכולוגיה, הקוגניציה ומדעי המוח, שלדעת החוקרים המוסמכים ביותר נתון עתה וזה זמן רב בספקות כה עמוקים, בכלל בשל להעמיד מתוכו מומחים לצורך טיפול תמורת תשלום מול לקוח, כמו שרברב או חשמלאי או רופא שיניים. לא כל שכן להעמיד עדים מומחים בפני בית המשפט.

אכן, כשנפנה לספריו ומחקריו מאירי העיניים של דניאל כהנמן, חתן פרס נובל ומחותמי מסמך ה-47, נגלה כי מדובר במעצמת ספק. כהנמן אינו מצטמצם למגזר העדים והמתלוננים ובוודאי לא לתוכן החלומות שלהם, אלא מתמקד במומחים עצמם ואפילו בשופטים הוא מטיל ספק. והכול מבוסס בדו"חות מעבדה ובניסויי חוץ, מעל כל ספק.

נשים נא לב שה-47 בגילוי הדעת ודוד נבון במאמרו אינם מזכירים ארבעה עדים מומחים, שניים מכל צד, קולגות ממועדון הספקנים של מדעי המוח, הקוגניציה והפסיכולוגיה. גם בנייר העמדה של טד"י אין הם מוזכרים. אך עדותם מרכזת עניין רב בפסק הדין הארוך של בג"ץ לעניין קבלת עדותה של המתלוננת.

הנה כי כן, נפנה עתה לפסק הדין שכתבה עדנה ארבל ובעיקר אל התייחסותה לעדות המומחים שהעמידה ההגנה, ונגלה כי פגמים רבים היא מוצאת בעדותם. את רמת הקריאה של פרופסור גושן, עד ההגנה, היא דנה ברותחין וקובעת כי בניסיונו להסביר את מקורות ההשפעה הזרה על התודעה הערה של המתלוננת ופרשנותה לחלום, הסתמך גושן על המהדורה הלא נכונה של הספר "כוחו של הלא מודע". אורלי קמפפ, המומחית השנייה מצד ההגנה, לא שלטה בחלק מן המקורות שהביאה בפני בית המשפט.

ובכל זאת, ארבל מוסיפה כי זיכרונות משוחזרים מן החלום כבר הוכרו כראיה לגיטימית בפסק דין בעניינו של פלוני א, וקובעת כי האמת המשפטית (כוחו של התקדים?) עליונה בבית המשפט על פני זו המדעית. על כך כבר פער פרופסור יורם שחר את עיניו בתדהמה, ואת עינינו בעקבותיו, במאמרו על פסיקה זו

(http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2444955).

עיקרו של עניין, נכשלה ההגנה במופע העדים שלה. עדי ההגנה גויסו מן האקדמיה, ששם הבון טון כרגע הוא הקרירות הספקנית, ואיך יתמודדו נגד עדי התביעה? אלה האחרונים הם מטפלים במקצועם ואמונים על הפגנת אמפתיה לדברי המטופל, שהרי אין להם דבר אחר להיאחז בו. אם עוד נוסיף על כך את רשלנותו של פרופסור גושן כאמור לעיל, ניווכח כי במופע העימות הזה נכשלה ההגנה כליל.

הליצן המשתומם יתמה שוב: אם כשלה ההגנה בעדים המומחים שהביאה, מדוע לא יזמן בית המשפט עדים מוצלחים יותר מטעמו? בעניין זה נזכיר את דבריו המשועשעים של שופט בג"ץ אליקים רובינשטיין (במשפט אחר) לעניין טיבם של עדים שמומחיותם נקנית: "…בלי לפגוע באיש, אין בר דעת יכול שלא להתרשם בתיקים רבים, כי תוכן חוות הדעת קשור במזמין. בולט הפער בין חוות הדעת ש"במקרה" באו מטעם צד אחד, והתומכות בגישתו, אל מול אלה ש"במקרה" באו מטעם צד אחר והתומכות בגישתו."

אבל לנוכח הרעיון שיזמן בית המשפט עדים מטעמו נזעק כל הפורום המשפטי בארצנו, שהרי זו פגיעה בנשמת אפה של השיטה האדברסרית. במסה של עו"ד אדיר בנימיני שעניינה הזהרה דומעת מפני כרסום במעמד השיטה האדברסרית, הוא מביא את דבריו של חיים כהן בזכות סלע הקיום הזה לאמור: "אין כשיטה האדברסרית לביצועו, הלכה למעשה, של הכלל הגדול המעמיד אדם בחזקת כשרות כל עוד לא הוכחה אשמתו נגדו בראיות כשרות." לפי כהן, אל לו לשופט להיות "שופט-חוקר" ולחפש בעצמו ראיות להוכחת האמת, כנהוג בשיטה האינקוויזיטורית. לדבריו: "חירותו של האזרח מופקדת ביתר בטחון בידיו של שופט אשר אין לו עניין משלו בהרשעתו; ואמונתו של האזרח בשפיטת צדק תלויה בכך ששופט לא ינהג כאילו היה לו עניין שכזה משלו." חיים כהן מזהה חיפוש להוכחת האמת או כל ערנות אקטיבית של בית המשפט כנטייה של בית המשפט לטובת התביעה.

אדיר בנימיני מביא גם את דבריה הנלבבים של עדנה ארבל על חולשתו של הנאשם אל מול המדינה בבית המשפט. לדבריה הוא שחקן חד-פעמי, להבדיל מהתביעה, שיחסים מתמשכים לה עם השופטים. גם חיים כהן גם עדנה ארבל מסגירים את הסיבה לשיעור ההרשעות המזעזע במקומותינו. השיטה האדברסרית, שכביכול מטרתה להגן מן היחסים ההדוקים מדי בין התביעה לבתי המשפט בישראל, אינה אלא טלאי לכיסוי ערווה זו. בעצם, יתמה הליצן המשתומם, האין זה רצוי שבית המשפט ייכנס גם ייכנס לזירה ורק ייטה באופן מובנה לטובת הנאשם, באשר הוא שחקן חד-פעמי, ובהתייחס לשיעור ההרשעות במדינתנו – למעשה שחקן מתכלה…?

פרופסור קרמינצר במאמרו "תפקיד התובע בהליך הפלילי" מתדיין בפנינו מול מודל אידאלי של תביעה שעניינה גילוי האמת. לאחר התייסרות עצומה ודוגמאות לכשלי המודל במקומותינו – בעיקר עדויות השקר השיטתיות של עדי תביעה שנתגלו בעקבות פרשת קו שלוש מאות ופרשת נאפסו – הוא מסכם במשפטה של נשיאת בג"ץ מרים נאור: "יש להודות שככל שנחלשת השיטה האדברסרית מתחזק הסיכוי להשיג זאת" (להשיג תביעה השוקדת אובייקטיבית על גילוי האמת).

בפתיחה "יש להודות" נאור מבטאת את הקונצנזוס מקיר אל קיר בקרב הקהילה המשפטית בישראל לדורותיה בדבר עליונותה המוסרית של השיטה האדברסרית. האומנם? מוסכם שבהליך המשפטי מובנה הדרישה לשוויוניות, אך ידוע גם שטיב הגנת הנאשמים ובעקבות זאת חומרת גזרי הדין מותנים מאוד ביכולתם הכלכלית. אי שוויון זה מפריך מניה וביה כל אשליה לשוויון בין תביעה לסנגוריה במקרה של נאשמים אמידים או רבי השפעה, לאו דווקא לרעת ההגנה.

יתרה מכך, השיטה האדברסרית באנגליה ובעקבותיה בארצות הברית מרוסנת על ידי חבר המושבעים. הרשעה מותנית בהסכמה מלאה. הבריטים, כששלטו באמריקה, לא הרשו מושבעים אמריקניים מתוך זלזול בנתינים. קל וחומר אצלנו, האסיאתים בפלשתינה. האמריקנים, משגירשו את הבריטים וכוננו את מוסדותיהם, הנהיגו את שיטת המושבעים. אנחנו החלפנו את השלטון הזר בזה של השופטים ועורכי הדין, ולכן אין לנו מושבעים.

יש לנו שיטה אדברסרית והיא רעה חולה. אם נישאל מה סיבת ההסכמה מקיר אל קיר באשר לעליונותה בחוגים שפרנסתם בבתי המשפט, נציע תשובה: כסף.

ומה על בני שמואל? הוא אכן משאיר רושם לא סימפתי. ובכל זאת…