הייתכן עשן בלי אש?

ברשת החברתית מקצועית של מדעי החברה מתקיים ממש בימים האחרונים דיון ער, סוער, מלווה באמוציות, סביב תקנון חדש באוניברסיטה העברית בנושא מניעת הטרדה מינית. בין היתר טענו חברים אחדים כי התקנון אינו כולל התייחסות ראויה למקרים שבהם התבררה התלונה כתלונת שווא. חברים אחרים הגיבו על טרוניה זו בביטול. הם ציינו כי שיעור האשמות השווא קטן: כ-2%-1.5% מכלל התלונות בגין הטרדה מינית, וכי החשש ל״הטרדות שווא״ דווקא בתחום הזה, מהווה סוג של דעה קדומה נפוצה, שראוי להילחם בה. חלקם לפחות אף לא הביע אמפתיה רבה, בלשון המעטה, לרעיון של הטלת סנקציה חמורה על מתלונני או מתלוננות שווא, בין היתר מחשש ליצירת אפקט מצנן נוסף להגשת תלונה בגין הטרדה מינית, שיפחית עוד יותר את השיעור הנמוך מאוד של הגשת התלונות בגין הטרדות אמת.

לפני שאמשיך, ברצוני להעיר שתי הערות: הראשונה, מאחר שבמציאות החברתית שבה אנו חיים, הטרדות מיניות, ברובן, נעשות כלפי נשים, אשתמש בפוסט זה במונחים של מתלוננות, מטרידים וכיו"ב. אציין רק שההיגיון העקרוני של טענותיי, הן הנורמטיביות והן הסטטיסטיות, אינו תלוי בכיוון המגדרי של ההטרדה. השנייה, בפוסט זה אדון רק בעניין הטרדות מיניות מצד מרצים כלפי סטודנטיות – מוקדו של הפולמוס הנוכחי, ולו משום שזהו הקשר אינהרנטי של יחסי מרות בעוצמה כזו או אחרת.

מהפולמוס הנוכחי עולות שתי שאלות עיקריות. הראשונה, האם יש להטיל סנקציה חמורה כנגד מתלוננות השווא? והשנייה, מהם באמת ממדי התופעה של תלונות שווא של סטודנטיות כלפי מרצים באוניברסיטה?

באשר לשאלה הראשונה – תשובתי לשאלה זו היא כמובן כן רבתי. אחרי ככלות הכול, קיים מתאם חיובי ברור בין חומרת המעשה משנעשה (והוא אכן חמור), לבין חומרת האשמת השקר באותו מעשה, הן במישור חומרת ההשלכות לנילון ברמה האישית-תדמיתית המקצועית, המשפחתית והחברתית, והן במישור הערכת נפשעותה של מתלוננת השקר במזיד.

יודגש, כי גם אם מספר תלונות השווא נמוך, ואף אם תהיה ולו תלונה אחת בלבד בכל מאגר התלונות מאז ומעולם, ברגע שזוהתה תלונה זו, יש לטפל בה במלוא החומרה, כי הנזק הנגרם ממנה לנילון אינו מושפע מיחידותה או מההסתברות האפריורית הנמוכה להתרחשותה.

אפילו הטענה כי תיווצר רתיעה מלהגיש תלונות אמת, אינה יכול להצדיק אי-הטלת סנקציה במקרה שבו מזוהה תלונת שווא, וזאת משני טעמים: ראשית, יש להניח שהסנקציה, ככל שתהא על תלונות שווא, תוטל ממילא רק במקרים קיצוניים שבהם תובאנה ראיות חיצוניות ממשיות, שתצבענה מעל לכל ספק סביר על מזימה של המתלוננת שהיא חסרת בסיס עובדתי כלשהו. אם אכן כך, הרי אין בקיום הסנקציה בבחינת אפקט מצנן של ממש על הגשת תלונות אמת. שנית, וחשוב אף יותר, אפילו אם לסנקציה יהא אפקט מצנן עצום על הגשת תלונות אמת, אין הדבר יכול להוות שיקול, ולו קל שבקלים, לאי-הטלתה. גם תועלתנים מושבעים יתקשו לקבל מדיניות המתעלמת מפשיעה, שתכליתה הפחתת פשיעה מסוג אחר. האם ההגנה על סטודנטיות, ומיצוי הדין עם מבצעי הטרדה מינית צריכים להיעשות על גבם של חפים מכל הטרדה, ותוך מתן הכשר למעשה למבצעי עוולות אחרים? מובן שלא.

יתרה מזאת, אם הדין המשמעתי באוניברסיטה הוא דמוי-פלילי, אזי מוצדק להקצות סיכוני משגה לטובת חפים, קרי לנסות להימנע מהעיוות שבהרשעת חף דווקא. פועל יוצא מכך הוא שאין להקריב חפים למען הפחתת האפקט המצנן, מאותם טעמים שמלכתחילה רף ההרשעה גבוה ממאזן הסתברויות, אף אם לא מעבר לספק סביר.

באשר לשאלה השנייה – כאמור, כותבים אחדים ציינו כי האשמות השווא שבהן הוכח מעבר לכל ספק סביר, על-פי מכלול העדויות, שהמתלוננת בדתה את אירוע התלונה מלבה הן בשיעור קטן כ-2%-1.5%. יש לשים לב שאך מקרה נדיר של תלונת שווא יכול להתברר כשקרי. מרב תלונות השקר קשות לבירור בדיוק משום שאין צורך להיסמך על אירוע אמתי, שבו אפשר לצפות לעתים לקיומן של ראיות ועדויות. מובן גם שמאחר שחלק מתלונות האמת מתייחסות להתרחשויות שבאופן טבעי לא ניתן לבררן, אלא באמצעות בחינה של גרסה מול גרסה, חייב הדיין להכריע גם כשלא ניתן לוודא באורח מלא שהתלונה היא אכן אמת. כעת, אפילו נניח כי רף ההרשעה במקרים אלו הוא 90%, (והדיין אינו טועה בהערכת הסתברויות כלפי מעלה, יותר משהוא נוטה לטעות כלפי מטה), הרי בהנחה כי הסתברות אמתות התביעות מתפרשת באורח לינארי אחיד בין 90% ל-99%, שיעור תלונות השווא עומד על 5.5%. שיעור גבוה בהרבה מ-2%-1.5% כפי שנטען על ידי משתתפים רבים בפולמוס הנוכחי, ומחוצה לו (למשל בכתבתו של יגיל הנקין "על תעתועי הסטטיסטיקה", אתר מידה) אבל אפשר שהמצב גרוע בהרבה. אפשר שתפקיד גדול בהרשעה נודע להנחה הראשונית שלפיה סטודנטיות אינן נוטות לבדות מלבן אירוע שלא התרחש, במילים אחרות "אין עשן בלי אש". שזו ההנחה הראשונית, ובהינתן הפרוצדורה המוגבלת יחסית מבחינת חקר העובדות, והקושי האינהרנטי למצוא ראיות המפריכות את טענת המתלוננת אפשר שהרשעות תושגנה בנקל.

כאן ישאל השואל: מה רע באותה הנחה ראשונית? האין היא מתיישבת עם השכל הישר? התשובה: קיימים כאן שני קשיים – קטן וגדול. אתחיל בקושי הקטן. ניתן לערער על תוקפה של ההנחה בדיוק מאחר שלא ניתן לחשוף את מרב תלונות השווא, משום שמעשי הטרדה מינית באורח טיפוסי אינם מותירים רישום גופני או נפשי על המוטרדת, לפחות לא כאלו הניתנים לבדיקה ולאימות של ממש. נוסף על כך, ההנחה עצמה על היעדר בדייתן של סטודנטיות מקרי הטרדה, ככל שהיא מוחלת בהליך הבדיקה מביסה מעט את עצמה, כי היא גופא מעודדת תלונות שווא. ובאשר לקושי הגדול – העומד גם בפני מי שמקבלים הנחה זו, ואני בתוכם – שאין נובע ממנה שמרב הסיכויים שתלונה פלונית בגין הטרדה מינית היא שקרית.

אומר זאת שוב, וזהו לב לבו של הפוסט כאן: גם אם נכון שההסתברות שאישה תבדה תלונה שקרית מלבה נמוכה מאוד, עדיין ייתכן שההסתברות שתלונה שהוגשה בגין הטרדה כזו תהא שקרית היא גבוהה. ההסבר לכך פשוט: גם מיעוט בדיות בקרב קבוצה גדולה עלול לעלות כמותית על מספר התלונות בגין ביצועי עבירות אמת בקרב קבוצה קטנה. לאי-התייחסות לכך יש שם בלתי מחמיא בספרות העיונית: כשל שיעור הבסיס. קבוצת המרצים קטנה יחסית לקבוצת הסטודנטיות. לשם המחשה בלבד, בחיפוש חופשי ברשת (איני מתחייב על אמתות המספרים המדויקים, וזה גם לא משמעותי לחישוב כפי שנראה מיד) שבאוניברסיטת חיפה, מצאתי כי באחת השנים הקודמות היה מספר הסטודנטים (נשים וגברים יחד) 18,000 ומספר המרצים בסגל הבכיר 600. לשם המחשה בלבד נניח שמספר הסטודנטיות היה 9000, ומספר המרצים הגברים 400. ברור כי מרב המרצים ימנעו מביצוע הטרדות מיניות בין מטעמים מוסריים, בין מטעמים התנהגותיים-פסיכולוגיים, ובין משום התמריץ הברור שלא לבצע הטרדה מינית על שום ההשלכות החמורות של התלונה. באורח מדויק יותר: קיים תמריץ ברור לא להטריד מינית, עקב שתי עובדות הידועות למרצה החוכך בדבר: האחת, הסיכוי הגבוה להיות מורשע אם תוגש תלונה, והשנייה, הסיכוי הנמוך להיות קרבן לתלונת שווא (שכן אפילו ששכיחותן נמוכה, הן מתפזרות על פני כלל אוכלוסיית המרצים). נניח כי מכלל 400 המרצים "רק" 10% מבצעים מפעם לפעם הטרדות מיניות, כלומר 40 מרצים בסך הכול. שכיחות ההטרדות של כל חבר בקבוצה זו תלויה בתתי-אוכלוסיות של הסטודנטיות. לשם הפשטות בלבד נעריך כי ישנן 20% סטודנטיות המעורבות בעולמם של המרצים, סך הכול בדוגמה: 1800 סטודנטיות (הכוונה לעוזרות הוראה, מחקר, תלמידות מוסמך, דוקטורט וכו') ו-80% סטודנטיות פאסיביות בהקשר זה (סך הכול 7200 סטודנטיות). נניח כעת, לשם האילוסטרציה בלבד, כי כל אחד מ-40 המרצים מבצע 5 עבירות הטרדה שנתיות המתייחסות לקבוצת המעורבות, ו-3 עבירות הטרדה שנתיות המתייחסות לקבוצת הפאסיביות (שימו לב שאף שהסטודנטיות הפאסיביות רבות יותר במספר, הן כר נוח פחות להטרדה, ולו רק משום שיחסי המרות נחלשים מאוד) סך הכול 320 עבירות. כעת ידוע כי רק מספר קטן של תלונות מוגשות, נניח 10% [מחקרים מצביעים על מספר קטן עוד יותר של תלונות אמת. למשל מחקרה של ד"ר אביגיל מור בנוגע להטרדות מיניות במקום העבודה, רק כ-3% הגישו תלונה במשטרה. אם ניתן ללמוד ממחקר זה גם על שיעור התלונות של סטודנטיות כלפי הטרדות מיניות של מרצים, הרי באילוסטרציה לעיל תוגשנה רק בין 10-9 תלונות אמת, שיעור תלונות השווא יגיע ל-81.4% ! (42:51.6)] כלומר כ-32 תלונות אמת. כנגד אלו, ולאור ההנחה כי תופעת בדיית אירוע ותלונת שווא היא נדירה מאוד, נניח כי בקבוצת הפאסיביות הכוללת 7200 סטודנטיות, הסיכוי לתלונת שווא אחת פעם בשנה הוא 1/300, סיכוי נמוך יחסית, אך מוביל ל-24 תלונות שווא בממוצע. הסיכוי בקרב הסטודנטיות המעורבות גדול יותר שכן הן נמצאות במגע מקצועי שוטף עם המרצים באורח בולט יותר. נניח שהוא עומד על 1% שכל אחת מהן תגיש תלונת שקר בשנה. מאחר שיש בדוגמה 1800 מעורבות, תוגשנה בממוצע 18 תלונות כאלו. בסך הכול תוגשנה 42 תלונות שקר. כעת נבחן את התוצאות באילוסטרציה המשוערת. 74 תלונות הוגשו, מתוכן 42 תלונות שקר. הסיכוי לתלונת שקר (56.8% בדוגמה) גבוה אפוא מהסיכוי לתלונת אמת (43.2% בדוגמה).

מובן שאפשר לחלוק על המספרים, אין זו אלא אילוסטרציה אך לדעתי היא ממחישה כי ההשערה בדבר סיכוי משמעותי לתלונת שקר היא עניין שלא ניתן לבטלו במחי יד, בוודאי לא תוך הישענות טוטאלית על היעדר נטייתן של נשים לבדות הטרדות מלבן. האם הטלת סנקציה חמורה על הגשת תלונת שקר תסייע משמעותית בהקשר זה? אינני בטוח. אמנם כפי שכבר ציינתי, הדבר יצמצם רק באחוזים מעטים, מהטעמים שהוזכרו, את שיעור תלונות האמת, ואולם אין ביטחון כלל שהדבר יצמצם משמעותית את שיעור תלונות השקר, וזאת כל עוד מתלוננות אלו תדענה, שממילא הנחת העבודה של ההליך שייפתח נגדן היא שתלונתן אמתית ושעליהן רק לרקום את סיפורן באורח שלא ניתן יהא להזימו.

לדעתי, הדרך היחידה להפחתת תלונות השקר היא בשינוי הגישה של ההליך והתאמתו למציאות. ההבנה שהסתברות תלונת השווא גבוהה, תחייב מציאת ראיות של ממש קודם להרשעה, וכאן, על אף הקושי הניכר במציאת ראיות יוכל הדיין להסתייע בהנחה סטטיסטית תקפה (שאף הודגמה באילוסטרציה): רוב המטרידים הם סדרתיים, ועל כן סביר שהטרידו יותר מסטודנטית אחת. מציאותן של כמה מתלוננות (תוך ניסיון וידוא שלא תיאמו עדויותיהן), תפחית את ההסתברות להרשעת שווא, ותשפיע בעקיפין על התמריץ להגשת תלונות שווא, כעת מתלוננת השווא תצטרך לתור בפינצטה אחר מתלוננת כמוה, ואף לשכנע אותה להגיש תלונה כנגד אותו מרצה.

זו הדרך, לעניות לדעתי, למען הצדק.

ולא אמרתי מילה אחת על חזקת החפות.