אמונה בלא ייאמן

לפני שנים רבות כיהנתי בוועדה ציבורית שדנה בדרכי הטיפול באלימות שוטרים. אחד מחברי הוועדה הציע לשלוח כל שוטר שנחשד באלימות לבדיקת פוליגרף. התנגדתי להצעה זו, אך בכל השנים שעברו מאז אינני שוכח את התדהמה שאחזה בי ובשאר חברי הוועדה למשמע תגובתם של בכירי החוקרים של משטרת ישראל. הפוליגרף, הם אמרו לוועדה, אינו כלי אמין לבירור האמת. לבד ממקרים נדירים שבהם יש בידי החוקרים פרטי חקירה מוכמנים שאינם ידועים לנחקר, לא ניתן לבסס ממצא משמעותי על חקירה בפוליגרף. גרוע יותר, הם אמרו, כל אדם היודע דבר או שניים על דרך פעולתה של "מכונת האמת", יכול לתעתע בה ולשקר בלא להתגלות. נדהמתי מדברים אלה לא משום שאינם נכונים, אלא משום שנציגים שונים של משטרת ישראל טענו את היפוכם הגמור בזירות שונות שבהן הם לוהקו בצדה הממלכתי של מערכת האכיפה. הייתה זו הפעם הראשונה שנוכחתי לדעת כי ישנם שוטרים שיש להם אמת אחת לחקירת אזרחים ואמת אחרת לחקירת שוטרים. אחת לנו ואחת לאחוות שומרי החוק. בשנים הרבות שעברו מאז נחשפתי פעמים רבות לתופעה הזאת וחשבתי שראיתי את שיאה, אלא שהתבדיתי.

"כיצד אתם מאמינים לרב שאתם בעצמכם מעמידים אותו לדין?" שואל קצין משטרה בכיר שהועלו נגדו חשדות פליליים. שאלה מדהימה זו מצוטטת בעיתונות היומית מפי עורכי דינו זה ימים אחדים. כשקראתי אותה לראשונה הנחתי שתבוא עליה הכחשה מוחלטת מצדו של הקצין עצמו, אך משלא באה יש להאמין בלא ייאמן. אחד מבכירי הקצינים של משטרת ישראל קורא תיגר על שיטת העבודה העיקרית של המשטרה עצמה ושל שאר מנגנוני האכיפה בישראל. עבריינים הם מקור המידע העיקרי שיש למשטרה על עבריינים אחרים. תפריט העסקאות שעושים גופי החקירה והתביעה עם חשודים ונאשמים על מנת לגרום להם לשמש מודיעים ועדים נגד חבריהם, הוא תפריט העבודה הבסיסי שלהם. ניתן להניח בביטחון שעשרות אלפי אנשים איבדו את חירותם ונכלאו בבתי אסורים בתקופת כהונתו של אותו קצין על בסיס דברי אמת או שקר שאמרו עליהם עבריינים אחרים. לא צריך להיות משפטן או חוקר דגול כדי להבין שיש סיכון עצום בהרשעתם של נאשמים על בסיס עדותם של בני-בלייעל, שהיו מעורבים בעצמם במעשי העבירה ויש להם אינטרס עליון להפליל את חבריהם כדי להימלט מהעונש (ולפעמים אף לזכות בטובות הנאה אחרות). ובכל זאת – זו שיטת העבודה העיקרית של רשויות האכיפה. מעת לעת בוקעים קולותיהם של פעילי זכויות ושוחרי טוב המבקשים למתן שיטה זו, אך הם נתקלים בחומת התנגדות איתנה ובצורה מצדה של אחוות השוטרים והתובעים. אם נסמוך רק על עדויותיהם של קדושים וטהורים, אומרים חברי האחווה, יזוכו כל העבריינים וישראל תהייה לטרף בידי בני-עוולה.

ייתכן שהם צודקים, חברי האחווה. ייתכן שפעילי זכויות ואנשי אקדמיה אינם רואים את מה שרואים לוחמי השטח האמתיים. ייתכן שלא ניתן למגר את הפשע האלים ואת השחיתות השלטונית והכלכלית בדרכים אחרות. ייתכן שאין תחליף לנוכלים שנשלפו מהרפש כדי להפיל את אריה דרעי, את אהוד אולמרט ועוד אלפים ידועים פחות. ייתכן שאי-אפשר לנקות את הלכלוך בידיים נקיות. אלא שאם חברי האחווה צודקים בנוגע לאחרים, הם צודקים בנוגע לעצמם. יאשיהו פינטו אינו גרוע משמואל דכנר. אם ידעו רשויות האכיפה של ירושלים שמץ ממה שאנחנו יודעים היום על דכנר ובכל זאת ביקשו משופטיו של אולמרט להאמין לו, אין סיבה עקרונית שלא יעשו זאת בעניינם של פינטו וארביב. אם כבוד הרב מוכן להפליל קציני משטרה כדי שיוכל להמשיך בענייניו מחצרו, אפשר להאמין לו גם אם הוא עצמו עבריין. אפשר גם לא, אך דין אחד לכולם – לראשי ממשלות, לפשוטי עם ולקציני משטרה.

ואולי הם אינם צודקים, חברי האחווה? אולי מה שרואים כעת אלה מחבריה שכלתה אליהם הרעה הוא האמת? אולי תשתמש פרשת פינטו הזדמנות טובה לחשבון נפש כולל שיחרוג הרבה מעבר לעניינם האישי של כמה קציני משטרה מוכשרים שאצה להם הדרך? אולי נפתח כולנו בשיח בוגר ואחראי על האיזון הראוי בין חירות לביטחון אישי, בין כוח לתיקון חברתי? לקציני משטרה יהיה מקום של כבוד בשיח זה אם ילמדו ויפנימו את המתחולל בקרבם בעת הנוכחית. יתכבדו באותו מקום ויאזינו גם לדברי אחרים.