לפני עשרים שנה בדיוק תרמתי את אות הפתיחה למאבק הציבורי שהביא להתפטרותו של רפי פלד מראשות המשטרה. כתב של כלי תקשורת גדול שאל בוקר אחד לדעתי המשפטית על "פרשת הג'קוזי" שעמדה להתפרסם באותו יום, וסיפקתי לו מילים חריפות על הגבול שבין משמעת לפלילים. ידעתי את הישגיו של פלד כמפכ"ל והערכתי שטובות ההנאה שקיבל היו קטנות, אך ידעתי גם שהארגון שהוא עמד בראשו מעניש ומסלק משורותיו שוטרים המקבלים מנת פלאפל בחינם, וחוקר ביד קשה עובדי ציבור שקיבלו מקבלן חבילת שי לחג.
הביקורת העצמית היא תפקיד לא קל של המשטרה, ומילויו מחייב את השוטרים לרמה גבוהה במיוחד, כמעט בלתי אנושית, של ניקיון כפיים. דינם של שוטרים, לכל דרגותיהם, חייב להיות חמור יותר מדינם של עובדי ציבור אחרים, ודינם של קציני משטרה חייב להיות חמור יותר מדינם של שוטרים פשוטים. בדיוק כמו שופטים, ואולי אף יותר מהם, חייבים מפקדי המשטרה הבכירים לגזור על עצמם חיי ריחוק וריסון. אותו דין עצמו המקנה להם סמכות שוטר עשרים וארבע שעות ביממה, הן במעצר עבריינים והן בתור לקולנוע, שולל מהם כל אפשרות ל"חיים פרטיים". שוטר הוא שוטר בחצר ביתו, וניצב הוא ניצב בחצרו של רב. הוא אינו שם כאחד האדם. מה שמותר לאדם פשוט לקבל מרבו הנערץ אינו מותר לעובד ציבור, מה שמותר לעובד ציבור רגיל אינו מותר לשוטר ומה שמותר לשוטר פשוט אינו מותר לקצין.
מה שהיה נכון לפני עשרים שנה נכון שבעתיים היום, משום שמשטרת ישראל עצמה ממלאת בשנים האחרונות תפקיד דומיננטי בהעלאת רף הטוהר הנדרש מאזרחים ומעובדי ציבור. ראשיה דורשים ומקבלים סמכויות אכיפה נרחבות יותר מאי-פעם, יותר מעצרים, יותר חיפושים, יותר גישה למאגרי מידע, יותר האזנות, יותר איסורים פליליים ובעיקר – יותר עונשים. מכוחה של רוח ציבורית עזה ובתמיכתם הנמרצת של כל גופי האכיפה נשלחים כיום מנהיגים פוליטיים לכל דרגיהם לשנות מאסר ארוכות על מעשים שלא היו מניבים ידיעה במקומון לפני כמה עשורים, ומנהלי עסקים נענשים בפלילים על התנהגויות שהיו מסווגות אז ככישלונות עסקיים.
דעתם של מעטים – הרומזים לאפשרות כי רף הטוהר הועלה גבוה מדי וכי השאיפה הנאצלת למדינת מופת עלולה להוליד מדינת משטרה – אינה מתקבלת, ומרבית שוחרי התיקון החברתי מאוחדים בקריאתם לחיזוקו של אגרוף האכיפה. בתנאים נדירים אלה, על כל הפרדוקסים הערכיים והפוליטיים הטמונים בהם, הייתה צמרת המשטרה צריכה להציג לציבור התנהגות מופת יוצאת דופן, הרחק מעל כל גבולות העמימות ומעבר לכל שולי הביטחון. אם אדם רגיל רשאי לקבל מרב אלפי שקלים לריפוי בנו החולה, חייב קצין המשטרה להסתפק בשירותי קופת החולים ובתפילה זכה לבורא עולם. אם מנהל קונצרן פיננסי רשאי לשמוע שיעור אצל אותו רב בחברת עבריינים מועדים, חייב הניצב להישאר בתחנת המשטרה ולשנן בחריצות את סעיפי חוק סדר הדין הפלילי. נאה דורש, נאה שבעתיים מקיים, ואם הגזרה קשה לניצב היא קשה שבעתיים לציבור.
ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו לקח נכון לכל העמים, לכל התקופות ולכל התרבויות: מיקוד של מסע טוהר בכוח מרכזי אחד, סופו שישחית את אותו כוח עצמו ויקלקל יותר משיועיל. אפיפיורות שצברה כוח בשירותם של כמרים ומטיפים טהרנים, סופה שהתדרדרה לשחיתות החמורה בתולדותיה. כוח אינו הפתרון. כוח הוא הבעיה.
בהודעה ששלחה משטרת ישראל לעיתונות לפני שלושה ימים היא ביקשה שלא להטיל דופי בארגון שלם המונה שלושים אלף שוטרים ומפקדים. יש לכבד בקשה זו ככתבה, כלשונה וכרוחה. התפטרותם של עשרה או עשרים מהעומדים בראשה והעמדתם לדין של חמישה או עשרה שביצעו עבירות, אם ביצעו, לא תטיל דופי בארגון. 29,980 שוטרים ומפקדים מסורים ימשיכו לעשות את מלאכתם נאמנה ויזכו לאמונו המלא של הציבור. ולאן ילכו המתפטרים? רפי פלד עבר מלשכת המפכ"ל הישר לחברת החשמל. גם היום יימצאו לפורשי המשטרה תפקידים.
תגובה אחת
כלל לא בטוח ששרים, קצינים בכירים ונושאי משרות מדינה מבינים כי לא הכל מותר להם וכי ביחסייהם עם בעלי הון, פוליטיקאים, רבנים וסלבריטאים הם צריכים לשמור על כללי התנהגות חמורים……