בלוז לכתומי המדים

בישראל המושחתים שורדים
צילום: Cary Bass he.wikipedia.org

טור ארוך, ארוך מאוד, ארוך מדי, משתרך לו לפנינו. במדים כתומים הם צועדים ופניהם גאות. במה יש להם להתבייש? על פרקי ידיהם לא מתנדנדים אזיקים. למה להם לברוח? הבקשות שלהם בהחלט אינן אחרונות. יש להם עוד מה להגשים והעתיד נראה ורוד.

אין להם מספרים אלא שמות ופנים. חברי כנסת, שרים, אפילו נשיא, שסרחו. הונו, מעלו, גנבו, ניצלו, רימו, אנסו. אכן אישים רבי פעלים. פעם הם היו על גג העולם. התארחו במשרד הסגלגל, ישבו לכוס בירה עם מרקל, יצאו לציד עם פוטין. צפיתי בהם אז, בשיאם, כשקול חצוצרות בישר את הגעתם ושטיח אדום נפרש לרגליהם. וראיתי אותם גם עכשיו, אחרי שנים מאחורי סורג ובריח. עכשיו הם אלו שמריעים – אם קיבלו תוספת של עשר דקות עם המשפחה או הורשו להכניס אוכל בד"צ לכלא. עכשיו הם קמים לספירות בוקר ואוכלים מקופסאות שימורים. חזרו לגודל הטבעי שלהם.

אבל זה זמני. בקרוב ישובו לחיים. לחיים הפוליטיים. לחיינו שלנו. האמיצים שבהם יוכלו לחזור ולכהן כחברי כנסת לכל דבר. חלקם ימשיכו לקבל עיתון יומי ומימון לטלפון. על חשבוננו כמובן. אמנם, אחדים לא יוכלו להתמנות לתפקיד שר, סגן שר או ראש ממשלה. אכן, קשה. ובכל זאת, בקרוב יציצו החוצה, מעונבים ומדיפים ריח מתקתק של אפטר שייב, בדרך לג'וב הבא.

אני מתבוננת בהם כעת, ומתביישת עבורם. אבל בעיקר עבורנו. כי אנחנו האשמים האמתיים. הם לא יעלו לגרדום, אבל אנחנו כבר שם. תלויים בכיכר העיר, חנוקים מבושה, ערופי אמון. ריחה המבאיש של השחיתות דבק בכולנו, ולא במהרה יתנדף. יותר מכול הוא מעיד עלינו. כי אנחנו לא מרימים קול זעקה. גם לא דוחקים בנבחרינו לזעוק. עובדה – בכנסת התשע-עשרה הסכימו רק 24 חכ"ים להצטרף לשדולה הפרלמנטרית למאבק בשחיתות.

המושחתים שורדים. וכאן אצלנו יש יותר מידי. הם חסינים בזכות עורם הקשה ויכולת ההסוואה המופלאה שלהם. הם ניזונים בעיקר בשעות השפל – ובזכותם יש לנו אין-ספור שעות כאלה. ומה למנה האחרונה? אנחנו.

אסור לתת להם. איש ציבור אשר ניצל את מעמדו, את משרתו ואת כוחו לצרכים פסולים, לטובתו האישית או לטובת מקורביו, אסור שיחזור לשום תפקיד ציבורי שהוא. אסור לתת לו להמשיך לחוקק חוקים, לקבע נורמות שלטוניות פסולות, להתוות את הדרך. גם אם שילם את חובו.

אנחנו חזקים פחות, ובכל זאת שורדים. אין מי שיעזור לנו. רק אנחנו לעצמנו. אם נעזור לעצמנו, נשוב ונרגיש שלמים, לא אשמים. אם נתעקש ונילחם נבין שאפשר להחזיר את הלטאות המחוספסות והקשוחות לגודלן הטבעי. נהפוך אותן לקטנות ומפוחדות. לא מזיקות. כמעט לא קיימות.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. כתוב בצורה ספרותית ממש.
    באשר לנושא, זוהי שאלה ענקית. האם מי ששילם את חובו יכול לחזור לחיים רגילים או לא? על פניו, ברור שלא. מי שרצח, אנס, גנב, הזיק לחסר ישע, מקומו בכלא. אך אם כבר שילם את חובו, ושב למוטב, מה אז? שאלה גדולה. טוב שאיש לא שואל אותי…כי לא הייתי יודעת להשיב…

    1. הי צביה,
      כמי שעסקה שנים בחינוך אסירים, הקניית כלים מתקנים וכישורי חיים, בתחום התעסוקה וההכשרה המקצועית, אני מסכימה עם אמירתך. לאחר ריצוי העונש, עלינו לעשות ככל שניתן כחברה, לקלוט אנשים אלו , אלינו חזרה לחברה, שכן הינם חיים איתנו.
      המאמר הנוכחי עוסק באלו אשר ריצו את עונשם, נשאו במשרות ציבוריות טרם כניסתם למאסר- ועם שחרורם- דרכם פתוחה להתנהלות נורמטיבית מתקנת, אך לא למשרות ציבוריות כלשהן.
      אסור לנו לאפשר להם להשתלב שוב בעמדות מפתח במינהל השלטון המקומי, בכנסת ועוד.
      מאחר ומעלו באמון הציבור, זכותם לממש את עצמם במקומות/משרות אחרות.

  2. עבריין מורשע שהיה שר והוכנס לכלא חוזר להיות שר
    הוא ישתתף בהצבעות בנושאים גורליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך