מדינת משטרה

האם אין אדם אחד בישראל שישכיל להסיק את המסקנה המתבקשת מהתמוטטותה של משטרת ישראל? האין אדם אחד המבין שישועת ישראל לא תבוא מבנייתה של משטרה טהורה, נקייה וחזקה יותר, אלא מביזורו של הכוח ומדחיקתו של החוק הפלילי כולו לשולי ההוויה החברתית, השלטונית והמוסרית?

בכל אשר אפנה בשנים האחרונות, שבהן אני מזהיר מעל כל במה אפשרית מפני התמכרותה של החברה לאגרופו המשטרתי של השלטון, אני נתקל באנשים "מעשיים", מלח הארץ אחד אחד, המניפים מולי אצבע מאיימת ושולחים אותי לעולם החלומות ולמגדל השן האקדמי. כולם, בלי יוצא מהכלל, יודעים להסביר לי ששיעור הפשיעה גואה, שהשחיתות אוכלת בשלטון, שהמרמה מכרסמת במסחר, שהגברים מדכאים את הנשים ושהאבות אונסים את ילדיהם. כולם, מראשון עד אחרון, מסבירים לי בצעקות שהפתרון היחידי לכל אלה הוא משטרה ועוד משטרה, כוח ועוד כוח, עונשים ועוד עונשים.

כשניסיתי להסביר בוועדה אחת של הכנסת שישועת הנשים או הצדק לא תבוא מהפרקליטה הבכירה רות דוד, שאיבדה בדרך מסתורית קלטות של האזנות סתר שהושגו על ידי המשטרה בדרך מפוקפקת והיו עשויות להועיל דווקא להגנתו של הנאשם חיים רמון, רמזו לי מלח הארץ שבוועדה (בעיקר לובשי המדים שנכחו שם) שאני לוקה באנרכיזם, בשנאת נשים או לפחות בטיפשות חסרת תקנה. הם טעו. אני צדקתי. הכוח, כל כוח, משחית. ריכוזו של כוח במקום אחד משחית עוד יותר.

מדינת ישראל היא אחת הבודדות בעולם המערבי שבה מרוכז כל הכוח השלטוני במרכז הדוק וקטן אחד. אחת הסיבות לעובדה זו היא גודלה המזערי של המדינה, אך לסיבה אובייקטיבית זו מצטרפים גורמים רבים נוספים התלויים כולם בהכרעות שלטוניות סובייקטיביות שהצטברו במשך השנים וצלחו "מהפכים" אידאולוגיים אחדים. מערכת אכיפת החוק, ובמרכזה משטרת ישראל, הצליחה לשמור ואף לחזק במשך השנים שליטה מרכזית שחריגה אפילו בנוף הריכוזי שסביבה.

אני כותב זה שנים רבות דברים דומים על מרכוזן הבלתי נסבל של זרועות השפיטה והתביעה בישראל, אך כאן אני מתמקד בזרוע המשטרתית של מערכת האכיפה. אין מקום בעולם המערבי שבו יש משטרה אחת ויחידה במדינה כולה. פשוט אין. בארצות הברית יש מאות כוחות שיטור (למעשה הרבה יותר) בשל הפיצול הפדרלי והמדינתי המכתיב את מתווה השלטון שם, וגם בתוך מסגרות המשנה מקפידים האמריקנים לפזר את הכוח המשטרתי בין גופים רבים. כך, למשל, מחזיק ה-FBI  המפורסם חלק קטן מכוחות השיטור של הממשל הפדרלי, והיתר מתפזר בין עשרות גופי שיטור אחרים (למשל הזרוע המשטרתית של הרשות למלחמה בסמים או ארגון המרשלים הפדרליים).

צרפת מגלמת תפיסה שלטונית הפוכה כמעט מזו של ארצות הברית, אבל גם בה מתפצלים כוחות השיטור בין הרמה הממלכתית לבין הרמה המקומית, ושבים להתפצל בכל אחת מרמות אלה (הג'נדרמריה הממלכתית, למשל, שונה מהמשטרה הלאומית, ושתיהן שונות מגופי שיטור מיוחדים אחרים שמרכזם בבירת הרפובליקה).

בתווך שבין המודל האמריקני הביזורי ובין המודל הצרפתי הריכוזי פרושות עשרות מדינות אחרות השומרות על סדר ציבורי ואוכפות את החוק בהצלחה מרשימה הרבה יותר מזו המושגת בישראל, ובכולן מקפידים המנהיגים לפצל את כוח השיטור המשטרתי בין גופים שונים. אין מדינה בעולם שבה השוטרים השומרים על מגרשי הכדורגל לובשים את אותם המדים בדיוק שלובשים השוטרים החוקרים את ראשי הממשל או אלה המבצעים פשיטות סמים בלילות, וכולם סרים למרותו של מפקד אחד. פשוט אין.

אז מה חושבים לעצמם שוטים אלה המנהלים את אומות העולם כשאינם מרשים ל"צמרת" אחת לאחוז בכל כוחות השיטור של מדינה שלמה על כל זרועותיה, פעולותיה ואזוריה? מה הם אינם מבינים, הטיפשים האלה, כשהם תופרים מדים שונים לגופי שררה שונים ואינם מרשים להם אפילו ללמוד או לבלות יחד? ממה בדיוק הם מפחדים, עלובים שכמותם?

התשובה לשאלה הזו הייתה צריכה להיות ברורה תמיד, אך היא ברורה כיום טוב מתמיד: כל כוח משחית, וכוח מרוכז משחית במרוכז. רק שוטה אמתי אינו מבין שהעובדה שתלונתו של סגן ראש עיריית ירושלים על התנהגות מחשידה של המשטרה, הגיעה לשולחנו של אותו חוקר משטרה עצמו שממנו יצאה הרעה, אינה אנקדוטה משעשעת בשולי פרשת שחיתות, אלא היא תמונת הראי של מתווה השחיתות כולו.

כשחבורה אחת של קציני משטרה יושבת בצומת שממנו היא משקיפה על המדינה כולה, על שליטיה, על סוחריה, על רבניה, על קבלניה, על עסקניה ועל עורכי הדין שלה, היא תשחית את עצמה ואת סביבתה. חבורה זו בדיוק תרדוף כל מי שיבקש להטיל ספק בנחיצותה, ותגנה כל מבקר נואש שינסה להצביע על הסכנה הגלומה בה. חבורה זו בדיוק היא החבורה ההולכת ונחשפת נוכח עיניהם הנדהמות של טובי הארץ הצדקנים שהשליכו עליה את יהבם זה שנות דור. אילו הייתי תמים, הייתי מאמין בסיכוי שהם יפנימו את הלקח. כיוון שאינני תמים, אין לי ספק שיסבירו לי שאני אשם בהתמוטטות חלומם. מה שלא הולך בכוח, הם יסבירו לי, ילך בהרבה יותר כוח. בגללי ובגלל תמימים שכמותי, הם יגידו, חרבה ציון. במקום שבו לא צלחו שוטרים, הם יאמרו ויעשו, יצליחו חיילים, וכשאלה ילכו בדרכי קודמיהם, תבוא הישועה מצמרות הארגונים העלומים. לא אלמן ישראל. ואני, כמאמר הבדיחה היידית העצובה, אמשיך ללכת לעזאזל.