יונתן פולארד כמשל

יונתן פולארד נמק בכלאו יותר מ-28 שנים וייתכן גם שימות בכלא, משום שאין למדינת ישראל כוח שיספיק להוציאו משם, אך גם משום שהמערכת המחזיקה בו היא הנוקשה והאטומה בכל מערכות הצדק בעולם הנאור, שאמריקה מתיימרת להנהיגו. בימים אלה, שבהם כולנו מקווים לשחרורו המהיר של פולארד, מוזמנים אותם ישראלים הנוהים אחר פתרונות קסם כוחניים נוסח אמריקה להרהר במחירם הבלתי נמנע של פתרונות אלה. "מילה היא מילה" באמריקה, "לא הוא לא" ו"מאסר עולם הוא מאסר עולם". בישראל אין שולחים אדם למאסר עולם על ריגול וגם לא על סחר בסמים, וכששולחים אדם למאסר עולם על רצח, אין מתכוונים באמת למאסר עולם. באמריקה שלחו את ג'ורג' מרטורנו למאסר עולם על סחר בסמים כשהיה בן 33 והוא עדיין כלוא שם היום בגיל 63, וכשאמרו שלא יצא משם חי התכוונו לכך ברצינות. באותה אמריקה שלחו את יונתן פולארד למאסר עולם על ריגול כשהיה גם הוא בן  33  והוא עדיין כלוא שם היום בגיל 60, וכשאמרו שם שלא ישתחרר לעולם התכוונו לכך ברצינות. אנשים רציניים האמריקנים.

אני מניח שאין רבים בישראל ששמעו על ג'ורג' ("קאובוי") מרטורנו מפילדלפיה. בשנת 1984, שלוש שנים לפני משפטו של פולארד, הוא הועמד לדין בבית משפט פדרלי. כמו פולארד גם הוא פותה להודות באשמה במסגרתה של עסקת טיעון שבה ביקשה התביעה מהשופט לגזור עליו עונש קל יחסית. כמו פולארד, גם הוא עשה את טעות חייו כשסמך על העסקה. השופט קיבל את הודאתו אך גזר עליו מאסר עולם בלא אפשרות לשחרור מוקדם. גדודים של אוהדים ואוהבים אינם מצליחים מאז לבטל את הגזירה וסביר להניח שמרטורנו ימות בכלא. כמו בעניינו של פולארד, ברור היה לכל מתבונן נבון היה כי החריגה הבוטה מעסקת הטיעון בעניינו הונעה משיקולים גדולים הרבה יותר מאלה שפורטו באישום הפורמלי, וכי מרטורנו נתבע לפרוע חשבון גדול בהרבה ממידותיו. "קאובוי" היה בן למשפחת פשע איטלקית מהסוג הישן שלא השכילה להעריך את מקומה הנכון בחלום האמריקני, וכמו פולארד הוא נמכר כנראה לשופטו בעסקה מורכבת בין בעלי הבית האמתיים. אנשים מפחידים האמריקנים. לא כדאי להתעסק אתם.

ומדוע העזתי להזכיר את יונתן פולארד ואת "קאובוי" מרטורנו בנשימה אחת? בדיוק משום שאת יונתן ואת שכמותו אנחנו אוהבים ואת מרטורנו ואת שכמותו אנחנו מתעבים, ומשום שמערכת צדק רצינית כמו זו שרבים מאתנו מייחלים לה אינה יודעת להבדיל בין אלה לאלה, בין אנחנו לבין הם, בין אהובים לשנואים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים לייבא מאמריקה הוא מערכת הענישה שלהם. העונש הנורא והמיותר שנושא יונתן פולארד חייב לשמש לקח לכולנו. מה שתעשה מערכת ענישה רצינית ל"עבריינים" שאנחנו מתעבים, היא תעשה "לנו" מהר מכפי שנעלה על דעתנו.

לפני כשנתיים סירב האסיר משה קצב לפתוח את פיו כדי ששוטרים ייטלו ממנו דגימת תאים. החוק שלפיו הוסמכו השוטרים ליטול ממנו את הדגימה נחקק שבע שנים קודם לכן, ונועד ליצירת מאגר ביומטרי של עבריינים, בעיקר עברייני מין. אינני יודע אם הנשיא משה קצב קרא את דברי ההסבר לחוק בעת שחתם עליו בבית הנשיא שבירושלים, אך אילו היה עושה זאת היה מוצא שם, כדרכם של חוקי חומרה רבים בדור הנוכחי, דברי שבח מאלפים ל"אחוזי הפיענוח המרשימים" שהשיגו רשויות האכיפה בארצות הברית באמצעות השימוש במאגרים דומים. אינני כותב זאת כדי לשמוח לאידו של מנהיג שנפל ממרום כסאו לבור תחתיות, אלא רק כדי להדגים את מה שכתבתי למעלה. משה קצב לא העלה על דעתו שאלת הבייסבול שעליה חתם בבית הנשיא תיתחב עמוק לפיו בבית האסורים. בנאומים הממלכתיים שנשא בעצם אותם ימים שלפני התנתקות בקיץ 2005 דיבר גבוהה על החובה לציית לחוק, ואין לי ספק שליהק את עצמו בכנות מלאה בצדה ה"נכון" של מערכת האכיפה. גם חיים רמון ליהק את עצמו בצדה זה של המערכת כאשר חתם על הפרק המשפטי במצעה הראשון של סיעת "קדימה" ובו קרא להחמרה ניכרת בענישתם של עברייני מין. את שניהם, גם את קצב וגם את רמון, גרסה אותה מערכת ואת שניהם פלטה מצדה השני כעברייני מין מורשעים. אין לי שום עניין במה שהם חושבים היום, אך צריך להיות לכולנו עניין בלקח שנוכל להפיק מסיפורם.

כלל חכם שחידש הפילוסוף ג'ון רולס בדורנו, מזמין אותנו לנסח את חוקינו כשאיננו יודעים אם אנו קצב הנשיא או קצב האנס, יונתן פולרד או "קאובוי" מרטורנו, רמון המטיף או רמון המנשק. אם נדבק בכלל זה, נרחק מפתרונותיה האלימים של אמריקה ונחפש לנו פתרונות אנושיים וחכמים משלנו.