עד, מחשב וחוקר

בניו ג'רזי הואשם טייבר מיילס ברצח. בחקירת הרצח זיהה מודיע אדם שנראה בסרטון לפי הכינוי "Fat Daddy" ומסר את שם המשתמש שלו באינסטגרם, אך לא את שמו האזרחי. המשטרה הזינה תמונה מהחשבון למערכת זיהוי פנים, שהציעה את מיילס לצד התאמות נוספות. בהמשך הוצגה למודיע תמונתו המשטרתית של מיילס, והוא זיהה אותו כבעל הכינוי, וכך סייעה המערכת לקשור בין תמונת החשבון לזהות ברשומות המשטרה. מכרים נוספים זיהו את מיילס בתיעוד אחר, אך בחומר שהובא לפני בית המשפט איש לא זיהה אותו כיורה עצמו (State v. Miles, A-41-24 עמ' 7–10, 24.6.2026).

מיילס ביקש מידע על החיפוש הממוחשב, אך התביעה טענה שהמערכת שימשה לחקירה בלבד ולא תוצג כראיה במשפט. בית המשפט העליון של ניו ג'רזי חייב בכל זאת בגילוי מידע לא-קנייני על הכלים ששימשו לחיפוש ועל אופן הפעלתם, בלי לחייב בשלב זה בחשיפת קוד המקור. בית המשפט לא קבע שהזיהוי שגוי; הוא אפשר לבדוק את השימוש בטכנולוגיה בחקירה (שם, עמ' 12–13, 24–28).

כאן טמונה הבעיה המשפטית והראייתית שמעבר לתיק המסוים. החלטת התביעה שלא להגיש את פלט המחשב כראיה אינה מייתרת את בירור השפעתו על הראיות שנאספו בעקבותיו. כשהמערכת מציעה חשוד והחוקר מציג את תמונתו לעד, עדות הזיהוי האנושי היא שמובאת לבית המשפט ולא תוצאת החיפוש. לכאורה הוחלף החשד הממוחשב בזיהוי אנושי, אלא שדווקא בנקודה זו נדרשת הבדיקה. ייתכן שהעד זיהה את האדם מתוך זיכרונו, אך ייתכן שאופן הצגת התמונה או המידע שנלווה אליה כיוונו את תשובתו אל מי שהמערכת הציעה. כנותו של העד אינה מכריעה בין האפשרויות, משום שאדם יכול להיות משוכנע בזיהויו גם כשהושפע מבלי משים (National Research Council, Identifying the Culprit: Assessing Eyewitness Identification עמ' 2, 5–6, 2014).

כדי להבחין בין זיהוי המוסיף מידע עצמאי לבין זיהוי שהדרך שבה נגבה תרמה להתאמתו לחשד מוקדם, צריך לברר מה הוצג לעד ומה ידע לפני שזיהה. אחרת, טעות אפשרית של המערכת עלולה לקבל תוקף מפי אדם, בעוד הדרך שבה השפיעה עליו נשארת מחוץ לדיון (Clare Garvie, A Forensic Without the Science: Face Recognition in U.S. Criminal Investigations עמ' 42–43, 2022).

תיעוד החיפוש הוא תנאי הכרחי לבירור זה, אך אינו מספיק כשלעצמו. האיחוד האירופי קבע למערכות זיהוי ביומטרי מרחוק המסווגות בסיכון גבוה דרישות ליכולות תיעוד אוטומטי, ובהן זמני השימוש, מאגר ההשוואה, הקלט שהוביל להתאמה וזהות המאמתים (תקנה 2024/1689, סעיף 12(3), ונספח III סעיף 1a ) )). תחולת ההוראות הרלוונטיות נדחתה ככלל ל-2 בדצמבר 2027, בכפוף להוראות המעבר (תקנה 2026/1744, סעיפים 1(a)( 39 ) ו-1b) (40))). יומן המערכת יכול לסייע בבירור הדרך שבה הוצע שם החשוד, אך אינו מתעד את הדברים שנאמרו לעד כשהוצגה לו התמונה.

בישראל מעוגנת זכות העיון בחומר החקירה בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. גם תיעוד החיפוש בחומרי מחשב אינו רעיון חדש בדין הישראלי (הנחיית פרקליט המדינה 7.14, סעיפים 18–20). ההנחיה מחייבת לתעד את הפעולות שבוצעו ואת מתודולוגיית החיפוש בחומרי מחשב. עם זאת, היא מבהירה שככלל אין צורך לתעד את נבכי שיקול הדעת ואת הסיבות להחלטות החוקרים. השאלה המרכזית היא כיצד להבטיח שהתיעוד יכסה את רצף הפעולות הנחוץ לבחינת הזיהוי, ולא ייעצר בגבול שבין פעולת המחשב לפעולת החוקר.

הצעתי היא שיש לקבוע חובת שימור של תמונת החיפוש ושינוייה, גרסת המערכת, הגדרות החיפוש, רשימת התוצאות והטעם לבחירת מועמד מתוכה. לצד אלה יש לתעד את התמונות שהוצגו לעד, את אופן הצגתן ואת הדברים שנאמרו לו, לפני הזיהוי ובמהלכו. כך תוכל ההגנה לבחון לא רק מדוע נבחר החשוד, אלא גם אם זיהויו בידי העד אכן הוסיף אישור עצמאי.

יש להבחין בין חובת השימור לבין היקף החשיפה להגנה, שייקבע לפי הרלוונטיות וצורכי ההליך. כאשר ההגנה מצביעה על חסר קונקרטי בתיעוד ועל קשר ממשי בינו לבין יכולתה לבחון את הזיהוי, תידרש התביעה להראות כיצד אפשר לקיים את הבירור למרות החסר. אין לדרוש מהנאשם להוכיח תחילה שנפלה טעות, כאשר המידע החסר נחוץ לבירורה. תחילה יש לבחון השלמת מידע או דרך בדיקה חלופית. אם הפגיעה ביכולת להתגונן אינה ניתנת לתיקון, יש לתת לה ביטוי בהערכת משקל הראיה, ובמקרים המתאימים גם בבחינת קבילותה.

זהו הלקח שאני מציע ללמוד מפרשת מיילס: אין להניח שהמכונה טעתה, ואין להניח שהעד הוא רק שליח שלה. צריך לשמר את האפשרות להבחין בין זיהוי עצמאי לבין זיהוי שהושפע מן הבחירה הממוחשבת שקדמה לו. אחרת, החשד המקורי עלול לחזור לבית המשפט מפיו של העד ולהיראות כאילו קיבל אישור ממקור נוסף.