בין פרנץ קפקא לסרגיי לוזניצה

הסרט "סיפורם של שני פרקליטים" (מאת הבימאי האוקראיני סרגיי לוזניצה) איננו רק דרמה היסטורית על ברית-המועצות של שנת 1937. זוהי יצירה קולנועית על השחתת המשפט מבפנים. במרכזו של הסרט עומד אלכסנדר קורנייב, תובע צעיר, כמעט תמים, המאמין כי אם תונח לפני המערכת אמת עובדתית, היא תיאלץ להגיב לה, ובעיקר תטפל במי שפעל בניגוד לחוק. כמראה עתידית לגורלו המסתמן, ניצב סטפניאק, הפרקליט השני – אסיר ותיק, שהיה חלק מן העולם המשפטי-אידיאולוגי שהמשטר עצמו מתיימר לשרת, וכעת נטחן תחת גלגליו משום שסירב להתיישר עם תכתיבי ההשתקה, הכזב והעלמת-העין.

כוחו של הסרט אינו בגילוי שהמשטר הסטליניסטי היה אלים, עובדה ידועה לכול, אלא בהצגת האלימות כפעולה משרדית, שקטה, מנומקת ומנוהלת: המכתבים נשרפים, הפניות נבלמות, הסמכויות נודדות מחדר לחדר, והאדם נדרש להוכיח לא רק את חפותו, אלא את עצם זכותו להישמע; לא את כישרונו כדי להתקבל לתפקי או להתקדם, אלא את התאמתו לאופי המערכת. זהו הרגע שבו המשפט חדל להיות מנגנון של בירור והופך למנגנון של סינון.

ויש להדגיש, הסרט אינו מלמד רק על משטר סטלין; ערכו העמוק יותר הוא בחשיפה כיצד גם מערכת המדברת בשם החוק עלולה לפתח אינסטינקט של הגנה עצמית. היא מעדיפה את האדם הנוח, כאמור, המזוהה והמאשרר שאינו מפריע לסדר הפנימי. לעומתו, מי שמבקש לבדוק, לערער, להשמיע עמדה או לחשוף כשל, עלול להיתפס לא כבעל זכות אלא כבעיה ניהולית.

עורך דין בן זמננו שצופה בסרט יחוש מייד תסכול מוכר מהבירוקרטיה שאיתה מתמודדת הדמות הראשית בסרט: מעבר מגורם לגורם, המתנה לתשובה שאינה באה, פנייה שנבחנת אך אינה מוכרעת, והליך שנמשך עד שהזכות מאבדת מחיותה. במצבים כאלה חוסר התשובה נעשה התשובה הרשמית, וההמתנה אינה תקלה בשיטה אלא חלק מן השיטה עצמה. "תן לו לחכות" הוא לכן משפט מפתח בסרט: לא דחייה מנומקת, לא הכרעה, אלא מתיחת גבולות ההמתנה עד שיש צורך להילחם לא רק על התוצאה אלא על עצם האפשרות לקבל תשובה.

גם הקריאה החוזרת רק בשם משפחתו של התובע – קורנייב – אינה פרט לשוני תמים. בתרבות הרוסית-סובייטית שם משפחה לבדו יכול לשמש פנייה רשמית, אך בהקשר של חקירה, מסדרון ומשמעת מוסדית הוא מקבל גוון אחר: לא כבוד, אלא סיווג. קורנייב מגיע אל המערכת בתפקיד משפטי רשמי של תובע חוקר; המערכת מחזירה לו את שמו כתג זיהוי מנהלי. בכך נחשפת טכניקה רחבה יותר של כוח: הפיכת ביוגרפיה וסמכות לתווית אחת הנוחה לשליטה. בכל חברה פוליטית עלול להתרחש הרגע שבו אדם אינו נבחן רק לפי מעשיו, הישגיו וטענותיו, אלא מצומצם לשם, מוצא, שיוך או "יתרון סוציולוגי". לכאורה מדובר בתיאור, בפועל מדובר בהקטנה. במקום להתמודד עם האדם, מתייגים אותו; במקום להשיב לטענה, מסווגים את הטוען.

שיאו של הסרט הוא דווקא ברגע שבו קורנייב מגיע אל פסגת המערכת, מול פרקליט המדינה הבכיר ביותר. שם, לאחר המתנה בלתי-נגמרת ובמתק שפתיים כמעט מרדים, מתרחש ההיפוך המלא: קורנייב חושף פשע שאליו נחשף מכוח תפקידו הרשמי, אך המערכת אינה מתמודדת עם הפשע; היא מתמודדת איתו – כלומר, במקום לברר את נכונות דבריו, היא דורשת ראיות בלתי ניתנות להשגה; במקום התייחסות לתפקידו, מתמקדים בכך שעקף סמכות. לאחר שהובטח לו במפורש שלא יאונה לו רע מכוח נאמנותו לבירור האמת, הוא מובל באמתלה ישירות למעצר ולחקירה. כך מתגלית אשליית החוק במלואה: המערכת יודעת לדבר בשפת הראיות, הסמכות וההליך תקין, אך משתמשת בה לא כדי לברר אמת, אלא כדי לנטרל את מי שהעז לברר אותה.

כאן מתבקשת גם ההשוואה הבלתי נמנעת לקפקא. כמו ב"המשפט" וב"לפני החוק", אין צורך בצעקה כדי לייצר אימה. די במסדרון, בשולחן, בשומר, בהמתנה, בנימוס קר ובפקיד היודע מראש שהתשובה לא תינתן. החוק נותר גלוי לעין, אך הגישה אליו נדחית שוב ושוב. האדם אינו מסולק מן השער; הוא מושאר לידו. קורנייב, התובע החוקר, מאמין שהוא מתקדם אל לב הצדק, אך למעשה הוא נכנס אל מבוך שתוכנן כך שכל דלת בו תיראה חוקית וכל יציאה ממנו תהיה אשליה בלבד.