המחלקה החדשה לחקירות שוטרים

מליאת הכנסת אישרה ברוב של 43 מול 39 את תיקון מס' 45 לפקודת המשטרה, שמכוחו יקים שר המשפטים מחדש את המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) כגוף עצמאי ונפרד מהפרקליטות, הנהנה מתקציב ייעודי ומסמכויות עצמאיות לחקור ולהעמיד לדין. אלא שהשאלה האמיתית אינה האם ההפרדה המוסדית מוצדקת, אלא ממה בדיוק נפרדה המחלקה ולמי היא הוכפפה.

האבחנה שביסוד החוק נכונה. עד שנת 1992 חקרה המשטרה את עצמה באמצעות היחידה לחקירות פנים, ורק דוח חריף של מבקר המדינה הוביל להעברת הסמכות לפרקליטות. אלא שהתרופה הולידה ניגוד עניינים חדש: הפרקליטות פועלת כתף אל כתף עם המשטרה בניהול תיקי פשיעה בשגרה, ומח"ש נותרה תלויה במשטרה לשם קבלת חומרי חקירה ולהכשרת חוקריה. דוח המבקר משנת 2023 קבע כי מתוך 5,356 תיקים שהוכרעו בשנת 2021 נסגרו למעלה ממחציתם בלא ניתוב כלשהו, רק ב-12 אחוזים מהמקרים נחקרו שוטרים באזהרה, והוגשו 68 כתבי אישום בלבד. שיעור אישומים נמוך אינו מעיד כשלעצמו על הטיה, שהרי קיימות תלונות סרק מרובות; אולם סגירה גורפת בלא ניתוב, לצד תלות מבנית בגוף הנחקר, היא כשל שיטתי. בצדק אפוא מעגן התיקון החדש אזרוח מלא של מח"ש, גישה ישירה למערכות המשטרה וסמכות לטפל גם בעבירות קלות שנפלו עד כה בין הכיסאות.

ואולם אבחנה נכונה אינה מכשירה כל ניתוח. ריכוז סמכויות החקירה והתביעה בגוף אחד אינו חידוש; מח"ש חוקרת ומגישה כתבי אישום גם היום. מה שהפך ריכוז זה לנסבל ולמבוקר היה הבלם שמעליו: הכפיפות המקצועית לפרקליט המדינה וליועצת המשפטית לממשלה. התיקון הנוכחי משמר את ריכוז הסמכויות, אך מסיר את הבלם שמעליו. כדי להדגיש את חשיבותו של בלם זה, די לבחון את המודלים המובילים בעולם, הבנויים באופן שונה בתכלית: נציב תלונות המשטרה בצפון אירלנד מנהל חקירות עצמאיות לחלוטין, אך מחויב להעביר את ממצאיו לתביעה הציבורית, וההכרעה הסופית היא בידי התובע הציבורי; כך גם הגוף המקביל באנגליה ובוויילס. מכאן, שכאשר תיק נבנה בידי חוקר עצמאי, ביקורת חיצונית של גוף תביעה אינה משחזרת את הכשל אלא מוסיפה בלם. בשנת 1992 הוצאנו את החקירה מידי הנחקרים; בשנת 2026 הוצאנו את התביעה מידי מבקריה.

לכך מצטרפת עובדה פוליטית שאינה פרשנות שלי, אלא מעוגנת בלשון החוק עצמו. ראש מח"ש ייבחר בוועדת איתור של חמישה חברים, ששלושה מהם נטועים בדרג הפוליטי: בראש הוועדה יעמוד מנכ"ל משרד המשפטים, ולצידו עורך דין שיבחר השר ושופט בדימוס שימנה יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, חלף ועדה של נציבות שירות המדינה. יתרה מזו, עררים על סגירת תיקים יופנו לממונה על התיאום, ומחלוקות עם גופי חקירה אחרים יוכרעו בידי שופט בדימוס שימנה שר המשפטים. אפילו הצוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, שהמליץ בשעתו על הניתוק, הכריע שהמחלקה חייבת להיוותר עצמאית וא-פוליטית. הנוסח המקורי של הצעת החוק, שביקש להסמיך את מח"ש לחקור גם פרקליטים וגם את היועצת המשפטית לממשלה, מסגיר את הרוח הנושבת. קרי, העצמאות מן הפרקליטות מתגלגלת, הלכה למעשה, לתלות ישירה בדרג הפוליטי.

וכאן נדרש דיוק בטענת הנגד השגורה, המזהירה מפני אובדן הנהלים ותפיסת העולם של הפרקליטות. החוק אומנם מותיר את המחלקה כפופה להנחיות הכלליות של היועצת ושל פרקליט המדינה, ולכאורה אין כאן חלל. אלא שהנחיה בלא מערכת היררכית האוכפת את יישומה היא תיאורטית בלבד. בשנת 2022 קיבל בית משפט השלום בחיפה (ת"פ 30247-12-21) את בקשתו של שוטר שהואשם בתקיפה בריסוס גז פלפל. בית המשפט קבע כי פסיקה משמעתית מקלה במקרים חמורים יותר, לצד הנחיית פרקליט המדינה בדבר שימוש בכוח, מקימה תשתית לכאורית לטענת אכיפה בררנית, והורה למח"ש לחשוף את כתבי האישום הפליליים והמשמעתיים, שעניינם שימוש בתרסיס פלפל, שלוש שנים לאחור. המקרה ממחיש כי טענת האכיפה הבררנית חיה מאמת מידה פומבית וממערך אכיפה אחיד שניתן להשוות בתוכו. במילים אחרות, משעה שכותבי ההנחיות – פרקליט המדינה והיועצת המשפטית לממשלה – אינם מבקרים עוד את יישומן של החלטות קונקרטיות, נפער פער בין הנורמה לבין אכיפתה בשטח. בפער הזה ייפול השוטר הנאשם, לא פחות מן המתלונן כנגדו.

ההכרעה היא אפוא כפולה. ההפרדה כשלעצמה ראויה, ועיקובה הוא כתב האישום נגד המתכונת היוצאת. אך שני פגמים מהותיים טעונים תיקון דחוף בטרם יישום החוק: העמדה לדין בלא ביקורת מקצועית חיצונית, ומנגנוני מינוי והכרעה החשופים לדרג הפוליטי. יש לבצר את הליך המינוי, להעמיד את החלטות ההעמדה והסגירה לביקורת מקצועית חיצונית להיררכיה החדשה, ולעגן מנגנון מחייב לאכיפת ההנחיות הכלליות בתוכה. בלעדי אלה, החוק החדש לא שחרר את מח"ש; הוא רק החליף את בעליה.