בשבועות האחרונים בית המשפט העליון שב וניצב כמעט מדי יום בקו המגע שבין משילות לבין בלמים חוקתיים. כך היה בצו ביניים שהקפיא את מהלך סגירת גלי צה״ל עד להכרעה בעתירות; בפסיקה שקבעה כי ניסיון הממשלה להביא לסיום כהונת היועצת המשפטית לממשלה כשל בהליך המחייב התייעצות ופנייה לוועדה מקצועית; ובהחלטה המחייבת את המדינה לנמק מדוע לא יבוטל חוק המאפשר שלילת תקצוב ופיטורי אנשי הוראה בשל ביטויי תמיכה בטרור.
הרצף המתואר אינו אוסף של אירועים משפטיים. הוא תזכורת לכך שהוויכוח הישראלי על פרשנות תכליתית, אקטיביזם או ריסון שיפוטי מוצג לעיתים כוויכוח מתודולוגי, אך בליבו הוא מאבק על עצם הסמכות. כלומר, על היקף הלגיטימיות של בית המשפט להכריע בשאלות נורמטיביות ולבקר את השלטון. במופעים אלה ההתנגדות אינה מכוונת לשיטה מסוימת, אלא לעצם קיומו של מבצר מוסדי עצמאי. דוגמה אופיינית היא ההגדרה שלפיה בית משפט הוא אקטיביסטי כבר מעצם עיסוקו בעניין שלטענת המבקר "אינו בתחומו", גם אם בסופו של דבר העתירה נדחית. הגדרה כזו מעבירה את מוקד הכובד לשאלה: מיהו הקובע מהו "תחום" בית המשפט? אם התשובה היא שהרשות המבצעת או המחוקקת תקבענה זאת לבדן, הרעיון של ביקורת שיפוטית מתרוקן מתוכנו, והמבצר עלול להפוך לחותמת גומי.
כבר בשנת 1952 כתב מנחם בגין חיבור קצר ונוקב הקרוי "עליונות המשפט". הטקסט, שנכתב בעיצומו של מאבק פוליטי חריף, מציג תפיסה עקרונית החורגת מן ההקשר המיידי: עליונות המשפט אינה ערך מופשט בלבד, אלא תנאי מוסדי לחירות הפרט. בגין אינו מגן על בית המשפט בשל תוכן פסיקותיו, אלא בשל עצם קיומו כגוף בלתי תלוי היכול להציב גבול לשלטון ולומר לו "לא":
"יש וישאלונו – בשם 'הדמוקרטיה', כמובן – כלום זה דמוקרטי, שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים, אשר לא נבחרו על-ידי העם, יוכלו לבטל על ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם? […] הדמוקרטיה המוצגת על ידי מי שהציג את השאלה הזאת, אינה אלא סילוף המושג של שלטון העם. אפשר להקשות […] כלום זוהי דמוקרטיה שאיש אחד, או אחד-עשר או חמשה-עשר אנשים הקרויים 'מיניסטרים' ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות ויניעו את ה'רוב שלהם' בבית הנבחרים לקבל 'חוק' […] כלום אין זו דמוקרטיה מזויפת שתוכנה הממשי עריצות?".
על כך משיב בגין בנחרצות: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחֵירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', כלומר קביעת החירויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות".
מכאן גורס בגין שיש חשיבות לביצור מעמדו של בית המשפט העליון, אך לא זו בלבד. גם להכרה התודעתית, הפסיכולוגית, כמוסד הראוי לתת בו אמון יש חשיבות עצומה: "ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית-הדין לאולם הצגות שעליהן מנצחת מאחורי הקלעים המשטרה החשאית; כל עוד קיימת 'אווירה ציבורית' לטובת קדושת המצפון של השופט ועצמאותו של המשפט – ידעו שופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את מצפונם על לחץ השלטונות או פקודתם הנסתרת; ידעו להתגבר על פחד מפני רדיפות, לא 'נשאו פנים', לא הונעו על ידי פניות צדדיות וחרצו דין צדק."
החברה, מסיים בגין, קובעת את ההכרה בעליונות המשפט – רעיון שאיננו רעיון תמים או רומנטי או תיאורטי. האווירה הציבורית צריכה לתת למשפט את מעמדו העצמאי והבלתי מסויג, שאינו תלוי בהצדקה חוקית בלבד, שכידוע קיימת: "ההכרה הפנימית הזאת יקבעו את קיומה של 'עליונות המשפט' כערובה מעשית לחירות היחיד וכקו חיבור בין חירות האדם ובין תיקון החברה." ואידך זיל גמור.






12 תגובות
היו זמנים ואינם עוד.
שימו לב שכל מנהיגי הימין של פעם ניצבים נגד מה שקורה כעת בליכוד
תודה על המאמר המעניין.
מעניין כיצד מנחם בגין היה מתייחס למה שנקרא הכל שפיט ואקטיביזם שיפוטי.
הנה כעת בניגוד לקביעת בית המשפט התחילו תהליך אישור בכנסת על ועדת חקירה לא ממלכתית. וכעת התחילו גם לבטל רטרואקטיבית חוקים שבהם נאשם ביבי. וכל יום פעולה נוספת, עד שמערכת החוק תנוטרל לגמרי
פעם הימין בארץ היה הכי דמוקרטי
כעת בדיוק ההיפך
לדעתי, בגין טעה בהכרזתו על עליונות המשפט, אם הוא לא סייג אותה "עליונות משפט צדק". אודה לכל אחד מהקוראים שיביא לי דוגמה חיה למשטר דמוקרטי קיים שבו אין למחוקקים העליונות. אפילו עינת ווילף טענה במפורש (בספרה "שלום לא עכשיו|) כי במשטר דמוקרטי סדור, לראשות המחוקקת יש עליונות על שאר הרשויות. שאלתי היא איזו ישות מייצגת את הריבון במשטר דמוקרטי וכיצד?
תודתי על תגובתך. "עליונות המשפט" איננה סיסמה נורמטיבית של "משפט צדק", אלא עקרון מוסדי: כפיפות השלטון לנורמות מחייבות והבטחת אפשרות אכיפה שיפוטית שלהן. הוספת הסייג "משפט צדק" מעבירה את הדיון מן המישור המוסדי (כללים מגבילי-כוח) למישור תוצאתי (מי קובע מהו "צודק") ובכך יוצרת פתח לכך שהרוב יגדיר צדק באופן שמרוקן את מגבלות הכוח מתוכן.
הטענה שלפיה בכל משטר דמוקרטי סדור קיימת עליונות למחוקק נכונה בעיקר במודל האנגלי-הקלאסי של ריבונות פרלמנטרית. דייסי ניסח זאת במפורש: לפרלמנט "הזכות לעשות או לבטל כל חוק שהוא", ואין גוף המוכר בדין כמי שיכול "לעקוף או לבטל" חקיקת פרלמנט (Dicey; House of Commons Library). זהו מודל אחד, אך לא תנאי הכרחי לדמוקרטיה.
בדמוקרטיות חוקתיות העליונות היא של החוקה (או נורמות חוקתיות משוריינות), והמחוקק כפוף לה. בארצות הברית, כבר ב-Marbury v. Madison עוגן עקרון הביקורת השיפוטית כנדבך במערכת הבלמים והאיזונים. בגרמניה, בית המשפט החוקתי הפדרלי נתפס כ"שומר החוקה" ומכריע אם חוק תואם את חוק היסוד. במודלים אלה, אין "עליונות" למחוקק במובן של חסינות משפטית מפני ביקורת חוקתית.
מכאן לשאלת הריבון. כידוע, הריבון בדמוקרטיה הוא העם. הכנסת היא הנציג האלקטורלי המרכזי לחקיקה ולפיקוח פוליטי, אך אינה הריבון עצמו, אלא רשות שלטונית הפועלת בתוך מסגרת כללים. בישראל, מאז בנק המזרחי (1995) הונחה התשתית לתפיסה של עליונות חוקי היסוד על חוק רגיל ולביקורת שיפוטית חוקתית. אפשר להתווכח על טיבה המדויק של המערכת – חוקה מדורגת של חוקי יסוד או הסדר חוקתי ייחודי, אך הרעיון של נורמות יסוד בעלות מעמד נורמטיבי מועדף קיבל עיגון בפסיקה, ובחלק מחוקי היסוד גם באמצעות סעיפי שריון. סעיפי שמירת הדינים הותירו דין קודם על כנו, אך הפסיקה אימצה ככל האפשר פרשנות המתיישבת עם ערכי חוקי היסוד.
לכן, הריבון מיוצג באמצעות מארג מוסדי מפוצל: הכנסת מייצגת את רצון הרוב במדיניות ובחקיקה, ובית המשפט מופקד על אכיפת המסגרת הנורמטיבית המגבילה את כלל הרשויות. ממילא, אם מתקפה ציבורית מגדירה את עצם ההתערבות השיפוטית כפסולה, "מחוץ לתחום", אין זה ויכוח על טכניקות פרשנות בלבד, אלא טענה מרחיקת לכת נגד עצם הרעיון של מגבלה משפטית אפקטיבית על כוחו של הרוב.
מאמר משכנע, מעמיק, צודק. האם זה יעניין או ישנה את דעתו של לוין שר המשפטים, שבמשפט נבוב אחד יגיד את ההיפך
מאמרים שנוטעים בי תקווה
שימו לב להבדל בין סגנון הדיבור של מנהיגי העבר לסגנון העכשווי
לא נותר לי אלא להגיד:
כל הכבוד!
מאמר טוב וחשוב. ומוזמנים לעיין ברשת למאמרו של הרב יוסף כרמל- "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" בשורות טובות