"אם רעב שונאך – האכילהו לחם; ואם צמא – השקהו מים" (משלי כה, כא) איננו פסוק של רכות ליברלית, אלא אמת אזרחית בסיסית. פסק הדין שניתן בבג״ץ ביום 7.9.2025 (בג״ץ 2858/24 האגודה לזכויות האזרח נ׳ השר לביטחון לאומי), ברוב השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף (מול דעת מיעוט של השופט דוד מינץ), מזכיר אמת זו דווקא בעת מלחמה: מזון בכמות ובהרכב המתאימים לבריאות האסירים אינו "מחווה לרעים", אלא דרישת סף של שלטון החוק.
הכרעת הרוב אינה מעניקה "פריבילגיות" לאסירים ביטחוניים, אלא משיבה את מדיניות שב״ס למסילה המשפטית: אחריות ממלכתית להבטיח תנאי קיום בסיסיים – תזונה מספקת וגישה לשירותי בריאות – ופיקוח שוויוני על היישום. בג״ץ לא קבע תפריט מפנק ולא מחק שיקולים ביטחוניים. הוא קבע רצפה, לא תקרה; מינימום מחייב, לא מקסימום נדיב. בכך נשמרים עקרונות היסוד של המשפט הציבורי הישראלי – כבוד האדם, סבירות ומידתיות – וגם אמון הציבור בממלכתיות.
מי שמציג את ההחלטה כ"עמדה נגד ישראל" מחטיא את הקונצנזוס הבין-לאומי. כללי נלסון מנדלה של האו"ם מחייבים לספק לכלוא מזון "בעל ערך תזונתי המספיק לבריאות ולכוח" באיכות ובאופן הגשה נאותים; הפסיקה באירופה לפי סעיף 3 לאמנה האירופית לזכויות אדם קובעת שמחסור תזונתי עקבי, או דיאטה שאינה מותאמת לצרכים רפואיים, עלולים לחצות את קו ה"יחס בלתי אנושי או משפיל"; ובארצות הברית תחת התיקון השמיני לחוקה נקבע כי הרשות מחויבת להבטיח מזון המספיק לשמירת הבריאות – לא יותר, אבל גם לא פחות.
פסק הדין הישראלי הוא לפיכך המשכיות, לא חריגה; תיקון מסלול, לא מהפכה. יישום של החוק הישראלי שחל על כל אסיר. סעיף 11ב(ב) לפקודת בתי הסוהר עניינו תנאי כליאה הולמים; סעיף 11ב(ג)(3) עניינו מי שתייה ומזון בכמות ובהרכב המתאימים לשמירה על הבריאות; ותקנה 5(א) לתקנות תנאי מאסר עניינה שלוש ארוחות ביום ומזון בכמות ובהרכב הנדרשים להגנה על הבריאות. אין סמכות מנהלית, גם לא בזמן מלחמה, להנמיך את המינימום האנושי אל מתחת לסף החוקי.
יש גם היגיון ביטחוני פשוט: מדינה שמציבה "רצפה הומניטרית" משרתת את עצמה. תנאי כליאה שמידרדרים לפגיעה בריאותית מייצרים שורת עלויות – עתירות, ביקורת בין-לאומית ולעיתים גם פיצויים – בלי תרומה מוכחת להרתעה. לעומת זאת, קו אדום ברור שומר על לגיטימציה פנימית וחיצונית ועל המשאבים היקרים באמת: זמן שיפוט ויחסי החוץ של ישראל.
השופט מינץ (דעת המיעוט) מסכים לרצפה הנורמטיבית אך סבור כי המדינה הראתה יישום מספק, וליקויים פרטניים ראוי לברר בעתירות אסיר ולא בעתירה מערכתית. התשובה לוויכוח על אופן היישום מצויה בדיוק במקום שבו הציב הרוב את הרף:
- תפריטים מבוססי מומחיות תזונתית ורפואית;
- מעקב עיתי לאורך זמן, ולא בדיקות נקודתיות;
- הבטחת חלוקה בפועל לכל אסיר, לרבות תוספות למי שנזקק.
החובה נבחנת ברמת הפרט – לא כקבוצה סטטיסטית.
זהו מפתח ההכרעה.
אי אפשר להתעלם מן ההקשר: ישראל נמצאת במלחמה קשה. המלחמה שוחקת מוסדות, מפצלת את החברה ומייצרת סבל שאין לו פתרון משפטי בלבד. דווקא משום כך, האמירה המשפטית הצנועה – ביטחון כן, רעב לא – אינה חולשה; היא מצפן. אם מבקשים לסיים את המלחמה מוקדם ככל האפשר ולשמר לגיטימציה מוסרית ובין-לאומית, יש להבטיח שבינתיים תנאי הכליאה יעמדו בסטנדרט הוגן והומניטרי. מדינה חזקה אינה מדינה שמרעיבה את אסיריה, אלא מדינה שמחזיקה בשתי אמיתות בו-זמנית: לעולם לא נוותר על ביטחוננו – ולעולם לא נוותר על אנושיותנו.






26 תגובות
יפה כתבת. בכלל, הכתיבה שלך מעניינת ומדויקת, מחכה תמיד לקרוא מאמר חדש.
מעריך מאוד
ד"ר לירן אוחיון מאמר עשוי היטב עם מחשבה מעמיקה עד הפרטים הקטנים.
מעריך
אשריך ד"ר לירן אוחיון.
תודה רבה
הניתוח נכתב בלשון צחה ובאופן משכנע ביותר. יחד עם זאת, בסיום הקריאה אני עדיין סבור שבזמן מלחמה אין צורך לבצע מחר רוחבי כפי שהתבקש על מנת לקבוע רמת מינמום. הגישה שמכירה בחזקת התקינןת המימהלית עדיפה. בטח בזמן הזה. אני מבין שזוהי גישה שקשה לתקף משפטית ובכל זאת, בגלל הסביבה בה אנו חיים, המזרח התיכון, בטוח שיש לזה השלכה גם על מפגעים עתידיים. ידעו אותם מחבלים שלא יהנו מתנאים שווים בכלא הישראלי. המינמום שבמינמום. אפילו לכך חטופנו (הלוואי וישובו במהרה) לא זכו וזוכים.
תודה שהגבת. השיח המכבד חשוב מאוד, גם ובמיוחד אם לא מסכימים.
הקטע המסכם אומר את הכל. מסביבנו בכל העולם מתעוררת סופה חסרת תקדים נגד מדינת ישראל. למה לנהוג בצעדים שרק יגדילו את הביקורת. וזאת עוד לפני שמתייחסים לערכים אנושיים. אנחנו לא רוצים להיות נמוך כמו אויבינו. כוחנו היה תמיד בכך שאנחנו בניגוד אליהם לא נחשבנו כחיות אדם. תודה על מאמר חשוב זה
תודה על התגובה. מעריך.
מה שמבדיל בין מדינות נאורות למדינות חשוכות. האור מנצח בסופו
תודה על תגובתך
איך אפשר לא להסכים עם הכתוב כאן. תודה לכל אלה שמעלים את הנושא, למרות שהסביבה לא תמיד מסכימה.
תודה רבה
מדהים, שאת המאבק מאליו, צריך עוד לנמק ולהסביר. ויש כמובן מי שמתווכחים
תודה רבה
תופעותמהסוג של יחס לא מקובל, מביאות עלינו התנגדות עולמית
תודה רבה
הצדק איתך
אנחנו רוצים מאוד וצריכים מאוד
להבדיל את עצמנו מהאויבים הברברים
תודה רבה
ההסברים שלך ממש טובים. הבעיה שחושבים אחרת מונעים ממדיניות דווקאות
תודה רבה
אחרי כול המברכים והמקלסים,אציג את ההיפכה מסתברה. בכול הקשור לתמיכה בהיבט ההומניטארי- אין מחלוקת, אבל כאשר זה נוגע ל"היגיון הביטחוני הפשוט" מתחילים להבהב הנורות האדומות, כאילו תנאי כליאה החורגים במשהו מרשימת תנאי "הרצפה הומניטרית" יוצרות עלויות בצורה של עתירות, ביקורת בין-לאומית דרישה לפיצויים בלי תרומה מוכחת להרתעה,,,ובכן- תשתית התרבות המערבית העומדת בבסיס ההמלצות הלו שאולי מתאימות למצב מלחמה בין שתי מדינות מערב אירופאיות, אך הן שונות לחלוטין במציאות המזרח תיכונית. אני מניח שקיימת הסכמה רחבה שמעשי הטבח הפלסטיני בעזה, שחיטה אונס, שריפה הרעבה למוות של חטופים- רק הביאה ברכה לחמאס, הזוכה להכרה בין לאומית בלתי נתפסת. האכזריות הפלסטינית (כולל החיזבללה, אירן ושאר מדינות אויב- היו בעלי רמת הרתעה עצימה על ישראל, שבחרה לאמץ את מדיניות ההכלה תמורת שקט, שהובילו לטבח 7 אוקטובר, ולמלחמה שמחירה לישראל גבוה מכול מלחמותיה עד כה כולם יחדיו. אין כול ביקורת אמיתית על מעשי הפשע של פלסטינים (חמאס ) העטור מזמורי הלל על תעוזתם ואכזריותם, לא דרישה לפיצויים ובית משפט בינלאומי סלחני בהמעטה, הבטחות להשקעות עתק לשיקום. אם סינואר היה מאמץ את ה"היגיון הביטחוני הפשוט" שלך- הוא לא היה קיים.
וישראל- משחררת מחבלים רוצחים לחופשי, בריאים וחזקים, חלקם בוגרי תכניות העשרה אקדמאית ורובם לא רק שאינם לא "מורתעים"- הם שבים מלאי און ומוטיבציה להרוג יהודים, אז היכן הביטחון המרתיע? שווה חשיבה נוספת.
תודה על תגובתך.
מחבלים מוכנים למות בשעה שהם יוצאים למשימת רצח. לכן אי אפשר להבהיל אותם עם הרכב ארוחה דלה. ובינתיים אנחנו פוגעים במדינה ובעצמנו כאשר אנחנו מורידים אותנו לרמת אנושיות ירודה
תודה רבה