שינויים באקלים העיתונאי

על הספר "העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית"
תמונה של דורון
פרופ' דורון מנשה

ברכות למר שגיב ברהום שספרו, "העיתונות החדשה והביקורת השיפוטית: סיווג דואלי של עיתונאים ועיתונאיות", זכה בפרס בהט לשנת 2024 (הפרס ניתן על ידי הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה). שגיב הוא בוגר ומוסמך במשפטים של המרכז האקדמי למשפט ועסקים, והוא צעיר הזוכים בפרס בהט עד כה. ספרו מבוסס על עבודת תזה שחיבר לקראת תואר המוסמך, בהנחיית ד"ר רונית דוניץ-קידר ופרופ' עידו פורת. זוהי הפעם הראשונה שזוכה בפרס ספר המבוסס על עבודת תזה.

נושא הספר הוא סיווגם הדואלי של עיתונאים ועיתונאיות כישויות דו-מהותיות במשפט, בעקבות תמורות שחלו הן בתפיסתם העצמית של עיתונאים ועיתונאיות את עבודתם העיתונאית והן בתפיסה הציבורית המיוחסת לעיתונות כמושג וכמוסד. כך, למעשה, בשל "שינויים באקלים העיתונאי" – כפי שמכנה אותם המחבר בספרו – מוצדק הוא כי פסיקת בית המשפט תראה בעיתונאים ועיתונאיות כ"אישיויות דו-מהותיות", כפי שמכונה בשפה המשפטית, כלומר כאלה אשר יש להחיל עליהן, אף בפועלן בספֵרה הפרטית, גם את עקרונות, נורמות וערכי המשפט הציבורי.

לפרטו של דבר, הספר מצביע על חמש מגמות אשר מאפיינות את העבודה העיתונאית החדשה. האחת היא ההזדהות הפוליטית של עיתונאים ועיתונאיות, נדמה לי שקשה להכחיש שכך הדבר, השנייה שאולי נובעת בחלקה מהראשונה היא זניחת ההפרדה הקפדנית בין הידיעה העיתונאית לבין הדעה או הפרשנות של העיתונאי והעיתונאית. השלישית היא הפעולה הסימולטנית של עיתונאים ועיתונאיות תחת תארים גמישים ומשתנים של כתב, פרשן ופובליציסט בעת ובעונה אחת. הרביעית היא המעמד הציבורי והדימוי החברתי של העיתונאים והעיתונאיות כמובילי דעת קהל ומכונני תפיסות והשקפות. החמישית היא שימושם האקטיבי והתדיר של עיתונאים ועיתונאיות במנעד פלטפורמות, בכללן הרשת החברתית.

מגמות אלה, נטען בספר, הן תיעוד ל"שינויים באקלים העיתונאי". שינויים אלה משליכים דו-כיוונית: הן על תפיסתם העצמית של עיתונאים ועיתונאיות והן על התפיסה הציבורית של העיתונות. אשר על כן, בהינתן תפקידה ותכליתה של העבודה העיתונאית בחברה דמוקרטית – לשינויים אלה השלכות קריטיות על השיח הציבורי ועל מימוש הזכויות האזרחיות-פוליטיות של הפרט.

על בסיס זה, מוצע בספר כי השינויים באקלים העיתונאי מקיימים את הפרמטרים שהוכרו בפסיקה לקראת סיווג דואלי של ישויות משפטיות פרטיות (ליתר דיוק, גופים – תאגידים – פרטיים). הספר עוסק בשלושה פרמטרים מרכזיים, שהשינויים באקלים העיתונאי מקיימים לקראת התובנה בדבר סיווג עיתונאים ועיתונאיות כישויות דו-מהותיות. הפרמטר הראשון הוא החשש לניצול הכוח הציבורי לרעה מצד עיתונאים ועיתונאיות. הפרמטר השני הוא הריכוזיות המאפיינת את שוק העיתונות הישראלי. הפרמטר השלישי הוא הזיקה הרעיונית שנטווית בין העיתונות לבין השלטון. פרט לכך, הספר מוסיף להגות פרמטר משלים לסיווג הדואלי של כל ישות פרטית במשפט, והוא הפרמטר בדבר ההשפעה המהותית של הישות הפרטית על המרחב הציבורי. נטען כי אף זו אינדיקציה לסיווג דואלי של ישות פרטית בכללו של דבר, ולסיווג דואלי של עיתונאים ועיתונאיות בפרטו של דבר.

הטיעון המוצג בספר אומנם נשען על גישתו של ד"ר אסף הראל בספרו "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים" (2019), שבמסגרתו הגה הראל את הדיסציפלינה "אישיות דו-מהותית". לפי דיסציפלינה זו אפשר לראות אדם, בשר ודם, כישות משפטית שמאגדת בחובה אספקטים פרטיים וציבוריים באחת. זאת, בשל תפקידו, מעמדו או פועלו הציבוריים של אותו אדם, אשר מגלמים שימוש מהותי במשאבי ציבור, מימוש עקרונות דמוקרטיים ומחויבות לטובה הציבורית בכללה. ברוח זו, המהלך המוצע בספרו של ברהום מסב את תשומת ליבנו, באופן ספציפי, אל תחום העיתונות. הוא רואה בתמורות שחלו בתחום העיתונות באחרונה צידוק להפעלת הדוקטרינה הייחודית, שהגה הראל, כלפי עיתונאים ועיתונאיות דווקא.

זאת ועוד: הספר מבקש להוסיף ולחדש עוד נדבך על ספרו של הראל. הוא נוקט עמדה פונקציונלית, בתומכו בקריטריונים פונקציונליים דווקא – להבדיל מקריטריונים פורמליים-מוסדיים – לשם המסקנה כי יש לסווג עיתונאים ועיתונאיות כישויות דו-מהותיות. במסגרת זו, הספר מציע לסווג עיתונאים ועיתונאיות כישויות דו-מהותיות – ומכוח זה: להחיל על פועלם מנורמות המשפט הציבורי – בהתאם למידת השפעתם על השיח הציבורי. כך, לגישתו של ברהום, ככל שהשפעתו של העיתונאי על השיח הציבורי גדולה יותר, ניתן לראות בו אישיות דו-מהותית במידה רבה יותר. על בסיס זה, ניתן להחיל על פועלו נורמות יצירות המשפט הציבורי בעוצמה רבה יותר. זוהי, כאמור, גישה פונקציונלית-הקשרית. את עיקריה מבסס ברהום על כתביה של ד"ר רונית דוניץ-קידר, שבמאמרה היסודי הנודע "לא-פרטי לא-ציבורי: לקראת תפיסה חדשה של אחריות" (משפטים מג 1127 (2019)), קראה לנטוש את ההבחנה המסורתית של המשפט בין הספֵרה הפרטית לספֵרה הציבורית.

אכן, ספרו של ברהום מכיר בכך שלא בנקל ניתן לאמוד את מידת השפעתו של העיתונאי על השיח הציבורי. משכך, הוא מציע מבחנים בהירים אשר יכול שישמשו את בית המשפט בעשותו כן. מבחנים אלה שואבים אף הם מגישתה העקרונית של דוניץ-קידר במאמרה הנזכר. אלא שברהום – הגם שהוא מתבסס על גישתה של דוניץ-קידר – לא מבקש לנתץ לחלוטין את החומות בין הפרטי לציבורי, אלא אך להעמיק ולהגמיש את תחולת הדוקטרינה בדבר הדואליות הנורמטיבית שחלה לעיתים על ישויות פרטיות במשפט. כלומר, ראשית נדרש לסווג את הישות הפרטית כישות דואלית, ורק לאחר מכן יש להחיל עליה נורמות ציבוריות.

תרומתו של הספר מסתכמת בחשיבה מחודשת על תפקיד העיתונות בציביליזציה דמוקרטית, ובגידור חלקו של המשפט הישראלי באיכות העיתונות ובהגשמת תכליותיה. יש שהצעתו העיקרית של הספר – כי עיתונאים ועיתונאיות יכולים להיראות אישיויות דו-מהותיות במשפט – קריטית בייחוד בנקודת זמן כתיבתו. הסיבה לכך טמונה בשינויים המאפיינים את העיתונות והעיתונאות באחרונה. מתוך גישה פונקציונלית: הספר מסמן את תהליך ההמרה שמסתמן בעיתונות, ומזהה את השפעותיו האורבות לציבוריות הישראלית ואת הסכנות הצפונות בו. בהינתן כך, הספר הוגה פתרון משפטי פרודוקטיבי, סדור ומתוכנת. הוא מצביע על הסיבות לצורך בסיווג עיתונאי כאישיות דו-מהותית, מבנה פרדיגמות עדכניות למבט המשפטי על העבודה העיתונאית המתחדשת ונוקב בעיקרים קוהרנטיים לביקורת שיפוטית על "המעשה העיתונאי" (לשון הספר).

אף מן הנדבך המשפטי, הספר מפתח ואקטואלי. הדיסציפלינה "אישיות דו-מהותית" – פרי כתיבתו של ד"ר אסף הראל – שאותה מוצע להחיל על עיתונאים ועיתונאיות כדוקטרינה משפטית מחייבת, טרם נראתה בפסיקת בית המשפט. דיסציפלינה זו כשלעצמה גולמית בשיטתנו. ייתכן כי בעתיד יהיה בה כדי לעצב את האורח שבו המשפט הישראלי רואה אדם – ישות פרטית – שמאגד במשרתו נופך ציבורי. מכיוון שכך, הספר מפיק מסמרות לא רק בתחומו הקונקרטי – תחום העיתונות – אלא גם מפרה את השיח המשפטי והציבורי הכללי.

זהו אומנם ספר אקדמי. אך הוא חריג בפשטותו ובנהירותו, וזאת באופן שאינו גורע ממורכבות תובנותיו. יתרה מכך, הספר עוסק בנושא אשר כל אדם מן היישוב מסוגל ואמור לחוות בו דעה. ניכר אפוא כי המחבר עשה כדי לפנות לציבור הרחב – והרווח הוא כולו שלנו.

על רקע זה, קהל היעד של הספר אינו מוגבל. הוא יאה לעיניהם של משפטנים ושאינם-משפטנים. מבחינה מהותית – נושאו מצוי, נכון להיום, בלב ליבה של "מדורת השבט". כך, עיצוב הביקורת השיפוטית על ישויות שהורתן במשפט הפרטי – ובכלל זה: עיתונאים ועיתונאיות – עולה תדיר בשיח הציבורי העכשווי. בד בבד, מיהותם, תפקידם ופועלם הראויים של עיתונאים ועיתונאיות בחברה דמוקרטית, אינם בקונצנזוס, כל שכן למן עליית קרנן של הרשתות החברתיות המהוות את כיכר העיר החדשה. כמו כן, אף מבחינה סגנונית הספר צפוי לסקרן מעגל רחב של קוראים. הוא כתוב בשפה קולחת ונגישה. מבחינה זו, אם כן, סגנונו של הספר מתכתב עם נושאו: זה וגם זה מבקשים לדבר אל הכול.

הספר צפוי לראות אור אי"ה בעוד כחצי שנה וכפי שניתן להבין – אני ממליץ עליו בחום.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. ערוץ 14 הוא בעיני הדוגמאות הטובה ביותר לעיתונות גרועה, כוזבת, פייק, מתלהמת, שמשפיעה ומפעילה נחילים של משועבדי דעה

  2. אני לא מבין למה יש הבדל בנין המישור האישי לבין המישור העיתונאי
    אם אדם אומר או כותב משהו שאמירתו היא בגדר עבירה על החוק, אני לפחות חושב שזה חמור ודורש טיפול מערכת החוק בו

  3. ראינו במשפט של בנימין נתניה בקשר לווילה מקרים של מה לפרסם ומה לא, כמה לפרסם, ובאיזה כיוון. העלתה נושא ממש חשוב

  4. ומה עם מנהיגים שמפטרים עיתונאי שאומר אמת וחושף מעשים אסורים של מנהיגים, בגלל שאותם מנהיגים עושים עסקה עם בעלי המדיה?

  5. לכל עיתונאי מותר לחשוב מה שהוא רוצה, אם זה חוקי
    לכל עיתונאי מותר להביא את דעתו, אם הוא עושה זאת בדרך חוקית, מבלי להסתיר את דעותיו, ומבלי לפגוע בדעות אחרות

  6. היום יש כותבים ברשתות החברתיות, בדפים האישיים שלהם, שיש להם יותר כניסות, ויותר טוקבקים, ויותר לייקים, מאשר לאתרים הכי גדולים של עיתונות בארץ. והם לא לא עיתון ולכאורה לא מדיה. ואפילו כותבים בשגיאות. והמנחים שלהם הרבה פעמים עלומים. אז הם עיתונאים? נראה לי ממש מסובך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של ניצה

חיזבאללה בע"מ

על הקשרים הפיננסיים של חיזבאללה

דילוג לתוכן