תזת הכוונה הסובייקטיבית

בעקבות פסילת חוק-היסוד השולל את עילת הסבירות
תמונה של איל
איל גרונר

המאמר נכתב במשותף עם פרופ' דורון מנשה

ביום 1.1.2024 נפל דבר בישראל. לראשונה בתולדות המדינה בוטל בישראל חוק-יסוד (תיקון מס' 3 לחוק-יסוד השפיטה) (להלן: חוק-היסוד) שהוא במעמד חוקה, קרי חוק במדרג חוקתי. התיקון בוטל בבג"ץ 5658/23 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת שעסק בנושא עילת הסבירות (להלן: פסק הדין).

יודגש כי ברשימה זו לא נתייחס לשאלה האם לכנסת כלל יש סמכות לבטל חוקי-יסוד בנסיבות מתאימות, אלא רק לשאלה: האם חוק-היסוד הוא המקרה המתאים לביטול. באופן מדויק יותר נתייחס לאחד מנימוקי פסק הדין, ואותו נכנה "תזת הכוונה הסובייקטיבית", ולפיה מאחר שכוונת מחוקקי חוק-היסוד הייתה לשלול מכול וכול את עילת הסבירות המנהלית, שוב לא ניתן עוד להפעיל על החוק פרשנות שתוכל לקיים אותו אלא יש לבטלו.

ברשות הקורא נעמיק בפרטים: לסמכות הביקורת של בג"ץ תחת עילת הסבירות יש שני מובנים. האחד, שהוא המובן היותר רדיקלי של סמכות זו, הינו התערבות בהכרעות שבהן נשקלו כל השיקולים לגופו של עניין ולא נשקלו שיקולים שאינם לגופו של עניין, אלא שבג"ץ סבור כי המשקל היחסי שניתן לשיקולים השונים הינו בלתי ראוי (מובן ראשון זה מכונה: אי-הסבירות האיזונית).

המובן השני, הפחות רדיקלי של עילה זו, הינו התערבות רק כאשר אף שנשקלו כל השיקולים הענייניים ואך שיקולים ענייניים, פעולה זו נעשתה באורח מופרך ואבסורדי עד שלא ניתן עוד לקיימו (מובן זה מכונה: אי-הסבירות הקיצונית או אי-הסבירות כמופרכות).

תזת הכוונה הסובייקטיבית גורסת שהמחוקק ביקש לבטל את שני המובנים האלה של עילת הסבירות, כלומר להעבירה לחלוטין מעולם הביקורת השיפוטית, ובמצב זה אין לבג"ץ כל ברירה אלא לבטל את החוק. אנו סבורים שבכך טעה בג"ץ וניתן היה לפרש כאילו חוק-היסוד ביטל רק את אי-הסבירות האיזונית ולא את אי-הסבירות כמופרכות. כלומר המחוקק לא ביטל את האפשרות לבטל החלטות מופרכות על פניהן, החלטות אבסורדיות, אבל ביטל את האפשרות לבטל החלטות בלתי סבירות אף שהן לא אבסורדיות ולא מופרכות על פניהן.

יש לומר שלשון החוק עצמה אינה שוללת פרשנות מקיימת, ואם כך מה החשיבות לכוונה הסובייקטיבית של המחוקק? אם המחוקק לא שלל מבחינה לשונית במפורש את הפרשנות המקיימת, אזי נכון לאמץ אותה גם אם נניח שכוונת המחוקק היא לשלול פרשנות מקיימת. זאת מפני שבמקרה זה כוונת המחוקק לא מצאה את ביטויה בניסוח מפורש. הדבר נקרא "כשל הכוונה" בפרשנות טקסטים. מצב שבו מחבר הטקסט התכוון לנסח X אבל נכשל בניסוחו, ולכן גם אם התכוון, הרי זה לא מה שכתב בפועל.

באופן כמעט אירוני, הנשיאה בדימוס חיות, שהייתה מבין שופטי הרוב שהחליטו על ביטול חוק-היסוד והותרת עילת הסבירות על שני מובניה, מפנה לכלל הפרשני שלפיו "חזקה על המחוקק שלא ביקש לפגוע בסמכויות בית המשפט […] אין מדובר בחזקה חלוטה והכלל האמור ניתן לסתירה מקום שבו דבר החקיקה נוקט 'בלשון מפורשת וחד-משמעית שאינה משאירה מקום לשום ספק'" (סעיף 124 לחוות דעתה של הנשיאה בדימוס חיות). אבל אם כך ומאחר שקשה לגרוס כי לשון חוק-היסוד שללה במפורש פרשנות מקיימת, הרי שיש להעדיף פרשנות מקיימת מפני שאין בה ביטול חוק-יסוד, ולהימנע משלילה מפורשת של ליבת המשטר. מתוך דברים אלה של הנשיאה חיות ניתן להבין בנקל כי כוונת המחוקק שלא באה לידי ביטוי בלשון מפורשת, אינה מעלה ואינה מורידה.

למעלה מן הצורך נעיר כי תזת הכוונה הסובייקטיבית מעלה קשיים נוספים. קודם כול הקושי הראייתי לזיהוי כוונת המחוקק – ראשית, כפי שבא לידי ביטוי בדעת שופטי המיעוט, הראיות הטקסטואליות מעלות בעניין זה כוונות סותרות, ודברי ההסבר להצעת החוק מעלים תמיכה בפרשנות המקיימת. שנית, הראיות לכוונת המחוקק הן סלקטיביות. הן מתמקדות בדברי ח"כ רוטמן, אולם הוא רק אחד מבין הח"כים תומכי חוק-היסוד ולא ידועות לנו הכוונות של שאר הח"כים התומכים. ח"כ רוטמן אינו משמש כאורגן מוסמך של כלל תומכי החוק שכוונתו מייצגת את כוונת הגוף כולו (להבדיל מאורגן של תאגיד שכוונתו מייצגת את כוונת התאגיד).

בנוסף, התנהגות הרשות המכוננת כראיה לכוונתה – נכון שהכנסת דחתה את ההצעה להגביל את התחולה במפורש לאי-סבירות איזונית, אולם היא גם לא נקטה דרך הפוכה. הכנסת לא הבהירה במפורש שהיא מתכוונת לכל מופעי הסבירות וגם הימנעות זו היא מהלך חשוב. היא השאירה לפרשן מרחב פרשנות.

לבסוף, קושי עקרוני בהיזקקות לכוונת המחוקק – יש קושי עקרוני-תורת משפטי ברעיון של פרשנות לפי כוונת המחוקק או המחוקק כאשר הכוונה לא באה לידי ביטוי בחוק עצמו. לכן, לא ראוי שמה שלא מצא את דרכו לחוק עדיין ייחשב כאילו הוא החוק. כוונת המחוקק לא זכתה לרוב, רק הניסוח הסופי זכה לרוב. כאשר משתמשים בכוונת המחוקק כפרשנות מחייבת, בעצם מאמצים קביעות שלא מצאו את דרכן לחוק ולא זכו לרוב כאילו הן חלק מחוק-היסוד עצמו. בכך קוראים לתוך החוק יותר ממה שיש בו והופכים את המחוקק דה-פקטו לפרשן המוסמך של חוקיו. אולם, בית המשפט הוא הסמכות הפרשנית העליונה של חוק-היסוד ולכן עליו להעדיף את מסקנתו הפרשנית על מסקנתו הפרשנית של המחוקק.

לסיכום: אנו סבורים כי תזת הכוונה הסובייקטיבית של המחוקק אינה עומדת במבחן הביקורת. מעבר להיותה תלויה בכך שלשון חוק-היסוד אינה מאפשרת פרשנות מקיימת, הרי שתזת הכוונה הסובייקטיבית לוקה בחולשה ראייתית לזיהוי כוונת המחוקק כשוללת פרשנות מקיימת, אין ללמוד מהתנהגות הכנסת, הרשות המכוננת, על שלילת הפרשנות המקיימת, וכן קיים קושי עקרוני פרשני ותורת משפטי להתבסס על כוונת המחוקק ככלי לפרשנות חוק-היסוד.

הבהרה: לאורך הרשימה התייחסנו לכנסת בביטוי "המחוקק". בהקשר שבו אנו דנים המדובר בכנסת העושה שימוש בסמכותה המכוננת, ועל כן המינוח המדויק יותר: "המכונן", לא הובא כדי לא להקשות על הקוראים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

15 תגובות

  1. אם הדיון היה משפטי 'טהור' הכותב צודק לחלוטין.
    אבל מדובר בדיון פוליטי בו בין המשפט רוצה להשאיר לעצמו את הכוח.
    כל 'הפלפול המשפטי' הוא מיותר.
    סימנו את המטרה וכתבו פלפול כדי להצדיקו…
    חבל רק ששופטי בגץ כל כך התאמו לכתוב ספר בן 700 עמודים…
    היה כותבים קצר יותר את אותה תוצאה.
    חבל היה על המאמץ.

    1. גם אם נניח לצורך הדיון שבית המשפט סימן את התוצאה, הפוסט הזה נועד לאלה שחושבים שיש גם משהו מושך בטיעון לגופו של עניין וככל שיש כאלה ניסינו לומר שלגופו של עניין אין לקבל את הטיעון אותו ביקרנו

  2. כל חוק הכי פוליטי אינטרסנטי הופך לחוק יסוד. חייבים לשים לכך קץ.

    1. הבעיה הזאת נוצרה משום שבית המשפט העליון קבע שהרשות המחוקקת המתנהלת באופן שוטף היא גם רשות מכוננת הקובעת את החוקה. משקבע זאת, נוצר מצב שהרשות המכוננת מורכבת מפוליטיקאים ש- "עושים פוליטיקה שוטפת" ללא מסך בערות של אסיפה מכוננת נפרדת מהפרלמנט הרגיל, לכן חוקי היסוד שלנו נגועים באינטרסים פוליטיים שוטפים צרים. בית המשפט העליון לא השכיל לראות את הנולד אבל זה היה צפוי מרגע שנקבע שהכנסת היא גם רשות מכוננת.

  3. מסכים עם יוסי שהפלפול המשפטי מסבך במקום לפשט את הדיון החשוב הזה. להדיוטות (כמוני) אומר כך שאין בנמצא חוקים המכילים את כול האפשרויות שהמציאות ממציאה לנו. למשל "חוק איסור עישון במקומות ציבוריים" אמור היה להספיק, אך ראו זה פלא לפתע היו צריכים להתייחס לאין ספור מצבים כמו למשל האם המרפסת של אולם התאטרון הבימה נחשב "ציבורי " ומותר לעישון. וכך התגלגל החוק האלמנטרי הזה לאין ספור תתי סעיפים כמידת הסבירות הסובייקטיבית.
    ומאחר ובעיית ההכלה נכונה לרוב החוקים, הוצע לאפשר שיקול דעת אישי."הסבירות" שהיא כאמור סובייקטיבית בעיני המתבונן, מספקת לשופט זכות עליונה לכפות את תפיסת עולמו לגבי השאלה מהו הסביר ומה לא. ולכן בהגדרה תמיד יהיה מי שיטען שפסיקת השופט אינה מקובלת עליו כאשר עילת הסבירות היא הנימוק המרכזי עליו נסמכת הפסיקה. מכאן שתמיד יחפשו את השופט "המתאים" לכול ערכאה לפי מידת סבירותו..
    נלך לפסיקה שקוממה אותי באופן אישי בעניין ההיתר בג"צ להקרנת הסרט ג'נין ג'נין מלפני יותר מעשרים שנה. אף שבית המשפט קבע שהסרט שהתיימר להיות דוקומנטרי- הוא שיקרי בעליל, ההיתר להקרנה נסמך אךורק על הטיעון לזכות חופש הביטוי ובטענה שהבמאי כאומן פטור מחובת האמת!. למותר לציין שההקרנה גורמת לנזק אנטישמי עלילת דם על צהל המשמשת את כול שונאי ישראל BDS ודרבן עד עצם היום הזה.
    לכן הצורך לתקן את סוגיית "הסבירות הסובייקטיבית" הוא במקומו, כמו התוספת החשובה של חוק הלאום שבא לאזן ולבחון כול סוגיה משפטית לא רק מההיבט הפרט- אלא מהיבט טובת הכלל (עם תיקונים נדרשים לגבי מיעוטים שונים).

    1. לפחות הגישה של הממסד היא שהסבירות אינה מבחן סובייקטיבי, אלא מבחן אובייקטיבי. הביקורת היא שבפועל יישמו את המבחן הזה תוך מתן ביטוי לנטיות הסובייקטיביות של השופטות והשופטים. על מנת לצמצם את ההטיה הסובייקטיבית ניתן לצמצם את מבחן אי הסבירות למבחן של אי סבירות "קיצונית" מבחן המופרכות ולא אי הסבירות האיזונית. אנו טוענים כי במקום לבטל את חוק היסוד ניתן היה לנקוט בפרשנות מקיימת לפיה הסבירות תתבטל רק כסבירות איזונית ויישאר המבחן המצומצם המקטין את הסובייקטיביות של ההחלטות.

  4. רק לוודא שהבנתי
    אתם לא נגד ביטול חוק יסוד באשר הוא
    אתם טוענים נגד העילה?

    1. ברשימה הזאת אנו לא טענו נגד אפשרות עקרונית של ביטול חוק יסוד. לגבי הסוגיה הזאת השארנו בצריך עיון או השעינו את השיפוט לגביה. אנו טענו שבהנחה שהעילה לפסילת חוק יסוד היא העילה שנקבעה בפסיקה אז לדעתנו העילה לא מתקיימת.

    1. לא מתקיפים. מבקרים. אבל אנו משבחים את שופטי המיעוט בבג"ץ שחוו דעתם לטובת פרשנות מקיימת.

  5. כמו בכל סוגיה משפטית יהיו דעות נחרצות לכאן ולכאן
    מה שחשוב זה עומק ההסבר וההנמקה והתובנות
    והמאמר הזה הוא בהחלט מקצועי ורציני ביותר ולא סתם אמירות מתריסות פופוליסטיות

  6. מאמר משפטי כדוגמאות למה ואיך שצריך לכתוב כאשר מעלים דעה ועמדה בסוגיה משפטית.

  7. כל פרשנות בכל כיוון לגיטימית
    כך גם במאמר המלומד שלפנינו
    רק לא להיסחף לכיוון של האשמת בג"צ בנייה פוליטית, מה שרבים עושים

  8. ברגע שבג"ץ הוא גוף פוליטי ומשתמש במשפט לפי הצד הפוליטי שלו לא תעזור שום חקיקה.
    תמיד ימצאו שופטי העליון פלפול כל שהוא לפסול מה שהם רוצים.
    אהרון ברק שהוא מאוד מוכשר ועל זה אין חולק, בפלפול משפטי שינה חוקים מפורשים וברורים [הלכת דרעי פנחסי, חוק החוזים ועוד].
    אפשר בפלפול משפטי לפטר את ראש הממשלה הנייר סובל הכול.
    לכן עיקר הבעיה היא זהות השופטים בעליון ולא אילו חוקים נחוקק.
    [כך גם טען חתן נובל פרופ' אומן]

    כיצד נשנה את מינוי השופטים ?
    בבחירות הקרובות יבחרו האנשים חברי כנסת וגם יבחרו חברי וועדה למינוי שופטים.
    שתי פתקים שונים.
    וועדה זאת תבחר שופטים לזמן קצוב של 10-15 שנים.
    שופטים שלא חייבים להיות מתוך המערכת המשפטית.
    נשיא העליון לא יקבע את ההרכבים [שבזה הוא קובע את התוצאה בהרבה מקרים] אלא מחשב אקראי יבחר את ההרכב.
    את נשיא העליון תקבע הוועדה עם אישור הכנסת.
    ברגע שמערכת המשפט תפסיק להיות מעוז של השמאל אז היא תפסיק להיות פוליטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

הפתעה צרפתית

הבחירות בצרפת: ניצחון מפלגות השמאל וכישלון הימין

דילוג לתוכן