לאחר זיכויו של אביגדור ליברמן לפני יותר מחודש בבית משפט השלום בירושלים העריכו מרבית הפרשנים כי סיכוייו של ערעור על זיכוי זה קטנים. אני סבור שהם טועים. סיכוייו טובים מסיכוייו של ערעור רגיל משום שהם שווים בדיוק לסיכוי שבהטלת מטבע; ה"עץ" של ליברמן יהיה שווה בבית המשפט המחוזי ל"פלי" של הפרקליטות, ומי שיפסיד שם יוכל לשוב ולהמר בבית המשפט העליון. בתי המשפט אמנם נבדלים זה מזה במיקומם ההיררכי ובמיקומם הגאוגרפי – האחד שוכן במגרש הרוסים, השני ברחוב סלאח-א-דין והשלישי בגבעת רם, אך אין לשופטים היושבים בהם יתרון כלשהו בזיהוי גבולותיה של העבירה הסתומה שבה הואשם ליברמן ושממנה זוכה. עבירה זו, "הפרת אמונים" שמה, הייתה צריכה להימחק מספר החוקים הישראלי לפני למעלה משישים שנה, ואילו היו קברניטי התביעה עושים את עבודתם נאמנה היו צריכים להימנע לחלוטין מלהשתמש בה. משהתעקשו להמר על עבירה זו בעניינו של ליברמן, אין שום סיבה שייכנעו בסיבוב הראשון לטעמם האקראי של שלושה שופטים מזדמנים במגרש הרוסים. כל שני שופטים מזדמנים בצדה האחד או האחר של ירושלים, בפאתי שייח ג'ראח או במרום קריית הממשלה, עשויים לשלוח את השר ליברמן חזרה לביתו או אף לבית האסורים. כל שני שופטים אחרים עשויים להשאירו בלשכה שבה ישבו משה שרת ואבא אבן. זו העבירה, זו שיטת המשפט שבתוכה היא פועלת וזו מערכת האכיפה והשיפוט המפעילה אותה.
אילו הייתי מחוקק הייתי מוחק את העבירה של "הפרת אמונים", אוסר על התביעה לערער על זיכוי ואוסר על שופטים להרשיע בערכאה כלשהי ברוב דעות. אילו הייתי היועץ המשפטי לממשלה הייתי נמנע מלהעמיד את אביגדור ליברמן מלכתחילה על בסיסן של הראיות שנאספו נגדו, בין לפני ובין אחרי שעלב בדני איילון. אלא שהמחוקק חושב אחרת והיועץ המשפטי פעל אחרת והמטבע נזרקה לראשונה במגרש הרוסים. היועץ נשאר יועץ, ואני מתקשה להאמין שעמדתו העקרונית בעניינו של ליברמן תיתלה בדקויות האמון שנתנו שופטי שלום ירושלמיים בזה או באחר שעמד לפניהם. החוק מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להמר פעם נוספת, והוא יאפשר לו לנסות הימור נוסף אם יפסיד. מלכתחילה לא היה צריך לתלות עניין חשוב כל כך לעתידה של מדינת ישראל במשחק מזל, אך משנפתח יש להשלימו. לרולטה רוסית יש חוקים משלה.
לפני כעשר שנים כתב בית המשפט העליון יותר משמונים עמודים בעניינו של שמעון שבס כדי לגאול את עבירת "הפרת אמונים" מעמימותה. אין עדות ברורה יותר לכישלונו של ניסיון זה מאותן ארבע עשרה מילים שבחרו שופטיו של ליברמן לצטט מתוכו. "הפרת אמונים", הם כתבו מפיה של השופטת בייניש, "היא מסוג המעשים שכאשר אדם רואה אותם הוא מזהה את הפסול שבהם". אילו ניחן היועץ המשפטי בעין בוחנת היה יכול לזהות במילים אלה הזמנה ברורה להרחבתו של מעגל ההכרעה. הרי במקום שבו אין כללים אין שופטים, אלא אנשים בשר ודם, ומה שאין רואים מכאן יכול שיראו אחרים משם.
