שיטת "הסלמי" – לא מה שחשבתם

המאמר נכתב בשיתוף עם פרופ' דורון מנשה

ברשימתו "על מדרונות חלקלקים ונקניקי סלמי" (פורסמה ביום 27.8.2023 בבלוג ICON-S-IL), מבחין פרופ' דוד אנוך בין טיעוני "מדרון חלקלק" לטיעוני "שיטת הסלמי". בשני הטיעונים האלה נעשה שימוש בהקשר של הרפורמה המשפטית-חוקתית והועלו טענות בדבר הסכנה שרפורמה משפטית לגיטימית תידרדר לכלל מהפכה משטרית ולפגיעה בלתי לגיטימית בדמוקרטיה. המשותף לשני סוגי הטיעונים הללו הוא בהקשר שבו אין טענה שפעולה ספציפית היא פסולה, אך משום שהיא חלק ממערכת של פעולות ספציפיות, יש לפסול אותה לא בשל תכונות הפעולה כשלעצמה, אלא בשל היחס בינה לבין הפעולות האחרות ובשל אופייה הפסול של המערכת שהפעולה היא חלק ממנה.

סוג אחד של טיעונים הוא טיעוני מדרון חלקלק. פרופ' אנוך מאפיין טיעונים אלה וקובע שאם נבצע פעולה ספציפית שאינה פסולה כשלעצמה, נמצא את עצמנו מבצעים פעולה אחרת ואחר כך עוד פעולה וכן הלאה. בין פעולה אחת לרעותה מתקיים קשר סיבתי, כלומר נמצא את עצמנו מבצעים פעולה נוספת "בגלל" שביצענו את הקודמת. לפי הטיעון, בסופו של דבר נבצע פעולה שהיא פסולה.

אף שפרופ' אנוך לא מתנסח באופן זה אנו מחלצים מטיעונו את המסקנה שמדובר בטיעון "לא נוכל לעצור". אם נבצע פעולה א' לא נוכל לעצור את ביצוע פעולות ב' ו-ג' וכן הלאה ו"לא נוכל לעצור" את ביצוע הפעולה הפסולה. מטפורה מוצלחת היא "אפקט הדומינו". טיעוני מדרון חלקלק הם טיעוני אפקט דומינו. הפלת האבן הראשונה אינה פסולה כשלעצמה אף אם היא תפיל את האבן השנייה שתפיל את האבן השלישית וכן הלאה ובסוף תיפול האבן שהפלתה היא מעשה פסול. וכן "לא נוכל לעצור" את אפקט הדומינו.

טיעון שיטת הסלמי הוא טיעון מסוג שונה. גם כאן מדובר בסדרת פעולות, אלא שכאן כל פעולה בפני עצמה אינה פסולה – הראשונה, השנייה, השלישית וכן הלאה. מה שפסול הוא האפקט המצטבר שלהן. פעולה ראשונה אינה פסולה. מה באשר לפעולה השנייה? גם היא אינה פסולה. אבל האם האפקט המצטבר של פעולות 1+2 הוא פסול? ייתכן שכן, וייתכן שלא. אבל אולי האפקט המצטבר של פעולות 1+2+3 הוא פסול? העיקרון הוא שבשלב כלשהו בסדרת פעולות, האפקט המצטבר שלהן יחד הוא פסול. באספקלריה לוגית בעוד שבמדרון חלקלק הפרדיקט "פסול" הוא פרדיקט חד-מקומי (יש לו רק אובייקט אחד – פעולה מסוימת) הרי שבשיטת הסלמי הפרדיקט "פסלות" הוא פרדיקט רב-מקומי, קרי מצב של "יחס" (לפרדיקט "פסול" יש ריבוי אובייקטים, ריבוי פעולות).

פרופ' אנוך מדגים את שיטת הסלמי בעישון סיגריות, אולם הדוגמה הזאת עלולה להטעות, מפני שפרופ' אנוך מנטרל את מרכיב ההתמכרות. הבה נניח שסיגריות אינן ממכרות, כך שעישון הסיגריה ה-X לא יגרום סיבתית לעישון הסיגריה ה-x+1, כך עישון הסיגריה הראשונה לא יגרום לעישון השנייה, והרביעית לא יגרום לעישון החמישית וכן הלאה. עוד נניח כי העלות השולית של כל סיגריה שווה לרעותה וכן עלות שולית זו אינה מצדיקה את פסילת העישון מטעמים בריאותיים. אלא מאי? האפקט המצטבר של עישון מספר סיגריות יחדיו (נקיטת דפוס כולל של עישון) מצדיק את פסילת הדפוס הזה של העישון מטעמים בריאותיים.

מה נובע מכך? שיטת הסלמי היא טיעון אפשרי לפסול פעולות שאינן מדרון חלקלק. נניח שעישון הסיגריה הראשונה אינו מצדיק את פסילת העישון מטעמי בריאות. נניח שגם לא האפקט המצטבר של הסיגריה השנייה והשלישית. אבל אם האפקט המצטבר של הסיגריה הרביעית מצדיק את פסילת העישון מטעמי בריאות, עלינו לעצור לאחר עישון הסיגריה השלישית. את הרביעית אין לעשן לא מפני שהיא בפני עצמה מזיקה בריאותית, אלא שעישון הסיגריה הרביעית בצירוף הראשונה, השנייה והשלישית כולן יחד יוצרות נזק מצטבר.

אם ניישם זאת על ההקשר האקטואלי, הרי ביטול עילת אי-הסבירות אינו פסול כשלעצמו או לפחות אינו מצדיק התערבות של בג"ץ. דומה שעל כך קשה לחלוק. אבל נניח שיהיו מהלכים נוספים, אפשר שגם המהלך הבא והמהלך שלאחריו כולם במצטבר לא מצדיקים פסילה, אבל המהלך הרביעי (השלישי לאחר פסילת אי-הסבירות) יחד עם פסילת אי-הסבירות ושני המהלכים שלאחריו כולם יחד מצדיקים את פסילתו.

יודגש, שבשיטת הסלמי לא מתקיים המצב "לא נוכל לעצור". מהלך מוקדם אינו גורר סיבתית מהלך מאוחר. תמיד נוכל לזהות בזמן את הפסול ולא לעבור לשלב הבא. אם לא נוכל לזהות ולא נוכל למנוע את המעבר לשלב הבא, אנו כבר משלבים כאן טענת מדרון חלקלק ואז לא מדובר בטענת שיטת סלמי "נקייה".

אלא מאי? אנוך טוען: "… ושהעובדה שהצעדים השונים הם חלק ממכלול נורא זה מהווה טעם להתנגד לכל אחד מהצעדים". אנו סבורים כי זו הבנה שגויה של שיטת הסלמי.

בשיטת הסלמי חיונית הבחנה טמפורלית בין הצטברות בצפייה כלפי עבר לבין הצטברות בצפייה כלפי העתיד. טענת הסלמי חלה בצפייה כלפי העבר. אם אנו שוקלים את הצעד הבא עלינו להביט לא רק אל עבר החוליה האחרונה הקודמת, אלא אל כל החוליות הקודמות עד עכשיו ולבדוק האם הצעד הבא יחד עם כל החוליות לא יגרמו במצטבר לפסלות.

אלא נראה שפרופ' אנוך שולל את ההבחנה הטמפורלית בין עבר לעתיד, והוא מצדיק את הפסילה בשיטת הסלמי גם כאשר הנזק המצטבר הוא עתידי ולא נזק מצטבר נוכחי. גם אילו נכון לעכשיו עדיין אין נזק מצטבר המצדיק פסול, ורק אילו נמשיך לפעול אז יהיה נזק מצטבר המצדיק פסלות, הרי שהדבר פוסל את כל הצעדים עד כה לרבות הצעד הראשון. אבל ניתן לתהות מדוע? הרי כל עוד לא נגרם נזק מצטבר המצדיק פסלות מכוח ההנחה, אז אין פסול בצעדים עד כה וכן מכוח שלילת ההנחה "לא נוכל לעצור", הרי שמובטח לנו שנוכל לעצור בזמן לפני שהנזק המצטבר יצדיק פסלות – מדוע אם כן לפסול גם את הצעדים שהנזק המצטבר בהם לא מצדיק (עדיין) פסלות? נראה שפרופ' אנוך פוסל צעדים על בסיס טענה היפותטית ולא על טענה אקטואלית, כלומר על בסיס טענות נוגדות מציאות (counter factual) הידועות כטענות "אילו". "אילו נמשיך לפעול ייגרם נזק פסול", לכן, לדעתו, ההיפותטי פוסל את הפעולות האקטואליות שנעשות מבלי שאנו ממשיכים לפעול ולכן לא נגרם הנזק הפסול. אבל מה ההצדקה לפסול פעולות שאינן יוצרות פסלות?

אפשר אולי לחשוב על טיעון שלפיו ההבחנה הטמפורלית אינה רלוונטית מפני שאם מגיעים למסקנה שבוודאות הפסלות תתרחש בעתיד, מדוע זה משנה האם מפסיקים אותה רגע אחד לפני הפסלות או מפסיקים אותה בשלב מוקדם? אם הפסלות תיגרם בוודאות, מה טעם בצעד הראשון?

אבל טיעון כזה נכשל מטעמים מספר. באופן כללי לא בעלמא קיימות נורמות משפטיות שמחייבות אותנו להמתין לעיתוי המתאים. בהקשר החוקתי והמִנהלי נורמות של פסילת עתירות בשל עתירה מוקדמת או חוסר בשלות, גם אם יש ודאות שהצעת חוק שנמצאת בהליכי חקיקה תעבור ותהפוך לחוק, אין לדון בפסילתה "לפני" שהפכה לחוק. בהקשר הפלילי, גם אם אנו משוכנעים בוודאות שהנאשם אשם, אין להתייחס אליו כעל אשם "קודם" שהורשע. כלומר, להיבט הטמפורלי יש משמעות נורמטיבית. להלן נבחן כמה רציונאלים לכך.

ראשית, אין הצדקה, במיוחד במדעי החברה ומדעי המדינה, ליהירות אפיסטמית שלפיה יש לנו ודאות או כמעט ודאות שהפסלות תתרחש בעתיד. השליטה שלנו על המשתנים נמוכה מדי ואי-הוודאות גדולה מדי.

שנית, גם אם יש לנו הצדקה לכך במקרים ספציפיים, אין לכך הצדקה בכל המקרים ואנו עלולים לטעות, לכן ליתר ביטחון עדיף שלא נבטח בעצמנו שביכולתנו לזהות שבהכרח תיגרם פסלות, במיוחד בשל ההטיות שאנו מועדים להן בתחום הפוליטי.

שלישית, נניח שהטיעונים האפיסטמיים נכשלים, עדיין מכוח ההנחה שהפעולות עד לסף הפסלות הן אינן פסולות, הרי שיש חירות לבצע אותן. לפסול גם אותן פירושו לפסול פעולות שאין הצדקה לפסול אותן לא לגופן ולא בשל האפקט המצטבר שלהן. פעולות אלה יכולות להיות בעלות ערך חיובי. אם אנו נהנים מעישון סיגריות שאינן מזיקות לבריאותנו גם לא במצטבר, למה שנימנע מכך? הרי יש בהנאה ערך חיובי מבחינה מוסרית. בנוסף לערך ההדוניסטי קיים גם ערך ליברלי. יש לנו חירות פעולה לפעולות שאנו "רוצים" לעשותן כאשר אין נזק מצטבר בעשייתן. בהקשר הפוליטי קיימת סמכות לרשויות לבצע פעולות שאין הצדקה עניינית לפסול אותן בשל היעדר נזק מצטבר.

רביעית, נניח שטענת היהירות האפיסטמית נכשלת מבחינה אפיסטמית, עדיין יש טעם להתנגד ליהירות מההיבט של כבוד האדם. חשבו על הטענה: "אני לא רוצה לשמוע אותך כי אני כבר יודע מה את עומדת לומר". גם אם נניח כי אפיסטמית יש את כל ההצדקה לחשוב שאנו באמת יודעים מה פלונית עומדת לומר, הרי ששיקולי כבוד האדם מחייבים שהיא תאמר את דברה ורק לאחר מכן נגיב. להמתנה עד שהדברים ייעשו ויתבשלו יש ערך אינטרינזי. בכך אנו נמנעים מיחס חפצי לבני אדם משל היו חפצים הכפופים למערכת סיבתית פטליסטית כך שאין חשיבות להמתין להחלטתם, להבעת רצונם, לבחירתם. ליהירות יש להתנגד מפני שהיא מהווה התנשאות. התנשאות שבאה לידי ביטוי במסר שאנו יודעים יותר טוב מפלוני מה הוא עומד לעשות, להחליט, לבחור.

לסיכום: את טיעון הסלמי, בנפרד מטיעון המדרון החלקלק, יש להבין כטיעון שלפיו אין להתמקד רק בצעד היחיד הבא (או האחרון) אלא במצבור הצעדים עד כה, או אז יש לבחון האם מצבור צעדים זה הוא פסול. לעומת זאת, אין טעם לפסול צעדים שלא הגיעו לכלל הצטברות של פסלות רק מפני שבעתיד צופים שיגיעו לשם. טיעון שיטת הסלמי שולל את טענת "לא נוכל לעצור", ולכן תמיד נוכל לעצור צעד אחד לפני ההצטברות הפסולה.