גבולות הגזרה של אוכלוסיות מוחלשות

אחד הטיעונים בזכות הרפורמה המשפטית המונחת היום לפתחנו הוא טיעון הגיוון. הממסד המשפטי אינו מספיק מגוון והטרוגני, כך נטען, והשיח המשפטי אינו נותן באופן עקבי במה מספקת לקולות מסוימים. בתוך זה מתעוררת אף השאלה של המידה שבה בג"ץ אכן מגן על זכויות יסוד במגוון ובמנעד רחב שלהם.

והנה לאחרונה התפרסם בהקשר זה מאמרו המשפטי המרתק של ד"ר ברק אתירם. המאמר התפרסם בכרך מיוחד שהוקדש לביקורת מזרחית על המשפט בכתב העת "משפט וממשל" (בעריכת ד"ר קארין כרמית יפת ופרופ' יפעת ביטון).

במאמר בוחן אתירם את יכולתו של בג"ץ לדון בתחום שנתפס לכאורה כלחם חוקו: הגנה על זכויות יסוד ובהן זכותו של אדם לכבוד, לקניין ולשוויון בפני החוק. במאמר הנדון נרמז שתחום זה מורכב בהרבה מהאופן שבו הוא מוצג בשיח הציבורי ואף בזה האקדמי. כותב המאמר מטעים כי אם הביקורת על הבנתם של שופטי בית המשפט בסוגיות כלכליות ומימוניות הובילה להקמתה של מחלקה כלכלית שתקדם מומחיות והתמקצעות בתחומי התאגידים וניירות הערך, הרי גם סוגיות חברתיות מורכבות, כדוגמת קשייהן של אוכלוסיות מוחלשות, השלכות הפגיעה החוזרת בזכויותיהן והדרכים המורכבות להקטנתה – ראוי שידרשו מומחיות והתמקצעות. האם די ברכישת תואר ראשון במשפטים להבנת מורכבות הפגיעה באוכלוסייה מוחלשת והשלכותיה? האם אין צורך בהבנה מעמיקה ואף ניסיון עשיר בתחום זה?

אתירם מנתח את פרשת פלטין משנת 1995. על פרשה זאת מעט יודעים והשיח האקדמי מחקרי כלל לא עוסק בה. כיוון שבמרבית המקרים ידם של אלו המוחלשים אינה משגת לשכור ייצוג משפטי איכותי, בחר אתירם במתודולוגיה מחקרית מעט שונה מזאת השכיחה בשיח האקדמי. את עובדות המקרה הוא בחן בעצמו, ובהן גם את אלו שכלל לא הושמעו בין כותלי בית המשפט או שהוצגו בכתבי בית הדין אך לא זכו להתייחסות בהחלטת בית המשפט.

אתירם מראה כי הפגיעה בזכויות היסוד בפרשת פלטין הייתה חמורה בחריפותה. בפרשה זאת ביקשה בת קיבוץ להיקלט כחברה בקיבוץ שבו נולדה, גדלה ואף הפכה לאם צעירה, וזאת לצד בן זוגה שהגיע מקיבוץ באזור שדרות. מרבית חברי הקיבוץ, בהתאם לדרישת תקנון הקיבוץ, ובהם גם הוריה ומשפחתה, בחרו לקלוט אותם כחברים. עם זאת, בניגוד לתקנון ובסתירה מוחלטת להוראות הדין, החליטה הנהלת הקיבוץ לדרוש את יציאתם מהמקום שאותו הכירה בת הקיבוץ כבית. החלטה זאת גררה את משפחתה להליכים משפטיים מפרכים מול הנהלת הקיבוץ, ובשל היעדרו של מימון, כל זאת ללא ייצוג ראוי. כיוון שפרשת פלטין נדונה לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ומה שקרוי בימינו המהפכה החוקתית, ראוי היה שהיא תעסוק, כך מחדד כותב המאמר, בזכותו של אדם לכבוד, לקהילה, להליך הוגן וכמובן לשוויון. עם זאת, כל אלו נותרו הרחק מחוץ להחלטת השופטים שאישרה את הוצאתם מביתם, וזאת למרות שדי היה בעובדות שהגיעו לפתחו של בג"ץ כדי לחייב דיון ממצה בהן.

את יסודותיה המשפטיים של ההחלטה, שכאמור לא נגעו בפגיעה הקשה במיוחד בזכויות יסוד, קשה להצדיק. אתירם מבהיר כי בהתאם לפסיקת בתי המשפט בטרם התקבלה החלטת פלטין, נוהג אינו יכול לסתור את המסלול הקבוע בחוק לשינוי מסמכי ההתאגדות, וזאת אף ביתר שאת כשנוהג זה יושם בצורה סלקטיבית וקיומו הנטען נשען על פערי מידע חריפים וככל הנראה גם הטעיה. את החלטת רשם האגודות השיתופיות לקיומה של הצבעה שנייה, שאותה איש לא ביקש, ראוי היה לבקר בחריפות ובוודאי שלא לקבל. חשיפתה של התנהלות כושלת וסותרת חוק מצד ההנהלה ראוי היה שתזכה לתמיכת בית המשפט. העמדתו של מי שמבקש ללחום בהפרות חוק להצבעה חוזרת של אותם חברים שמולם הוא מצוי בהליכים משפטיים פוגעת בבסיס הגינותו של הליך הקבלה ואף מסתירה את הפרת החוק והפגיעה הקשה בזכויות היסוד שלו. יוצא מכך, שהחלטת פלטין לא רק שלא דנה בפגיעה החמורה בזכויות היסוד אלא שהיה בה לחזק בעקיפין את המסגרת שמאפשרת את הפגיעה האמורה.

מאמרו של אתירם פורסם בכרך שהוקדש כולו לסוגיית המזרחיות במשפט הישראלי, או יותר נכון היעדרה המופגן מהמשפט הישראלי, ויכול שישאל השואל כיצד פרשת פלטין, שעוסקת במשפחה שמוצאה אינו מזרחי, רלוונטי לכרך הנדון. לכך מקדיש המאמר, בחלקו הראשון, דיון נרחב במורכבות גבולות הגזרה של אוכלוסיות מוחלשות בכלל והקהילה המזרחית בפרט. גבולות הגזרה של אוכלוסיות מוחלשות לעולם אינם נתונים לכימות מדעי ומדויק. את אלו שעשויים להיות מופלים על בסיס גיל, משקל, צבע עור, דת, נטייה מינית, מוגבלות פיזית או נפשית לא ניתן לבדל על בסיס אומדן ברור ומדויק, בין שמדובר במספר שמייצג משקל, גיל, אחוזי נכות ובין שמדובר בגוון מופגן של עור הגוף. כמעט תמיד, גורמים נוספים, כהשכלה, מקום מגורים ומעמד כלכלי וחברתי עשויים להשפיע על אפשרות חשיפתו של אדם לפגיעה אפשרית בזכויותיו. הזהות המזרחית, בדיוק כמו כל קטגוריה זהותית אחרת, מתמודדת עם אותם הקשיים.

מזרחיות, כך מציין אתירם, אינה מציינת את הצד שבו השמש זורחת. מזרח הוא גם לא פיגמנטציה של העור, ארץ מוצא ערבית, מבטא גרוני או חזות קבועה. מזרח הוא יחס, ולא מקום גיאוגרפי, צבע, מבטא, חזות או כיוון במפה. מזרח הוא בבחינת "הערך המוחלט" של חוויות אנושיות מורכבות שמרוחקות – מבחינה גיאוגרפית ומבחינה פוליטית – מנקודת האפס, אלו שחוויות החיים ובעיותיהם היומיומיות נדחקו הרחק מהחשיבה והעשייה המשפטיות. מזרח הוא לכן היחס המפלה שאיחד קבוצות נעדרות כל קשר של השתייכות או אף היכרות ביניהן במסען לאכיפת זכויותיהן הבסיסיות בישראל, ובראשן הזכות לשוויון.

במזרח יכול להיכלל כל מי שהוא "אחר", מי שאינו נכנס לתבנית קבועה מראש, מי שחורג ממודל אחיד וחדגוני ומורד בו. מזרח הוא המקום שבו חוליות שמתאפיינות בשונוּת ממודל נבחר ומועדף מראש ובאי-התאמה לו מתלכדות לכלל שרשרת של אחרוּת. שרשרת זו יכולה להכיל כל אחד מאיתנו. כבני אנוש בשר ודם שמזדקנים וגם נחלשים, שיכולים ליפול ולחלות, כולנו יכולים למצוא את עצמנו במזרח. אפשר אומנם שבעזרת ממון או בזכות קשרים טובים נצליח לברוח מגבולות המזרח ולהימלט מתחושת ה"אחר". עם זאת, במזרח, בתחושת אי-ההשתייכות, האחרוּת, יש כדי לחבר בין כולנו ולטעת בנו את ההכרה במורכבותם של חיי האנוש, שבמסגרתם כל אחד מאיתנו יכול להיהפך בקלות לבן מיעוט, לנדכא, למי שמצוי בשוליים הכלכליים והחברתיים.

השגיאות שנפלו בהחלטת בית המשפט בפרשת פלטין אינן נובעות מעובדות חסרות או מיישום מוטעה של דוקטרינות משפטיות. בכתבי בית הדין, בפסיקה לפני החלטת פלטין ובהחלטת רשם האגודות השיתופיות היה די כדי שבית המשפט יתמקד בהפרת זכויות האדם הבסיסיות, השלכותיהן הקרובות והרחוקות וכן הדרכים המורכבות שראוי שנלך בהן, כחברה דמוקרטית, לצמצום פגיעות עתידיות מסוג זה. מה שככל הנראה היה חסר בהחלטת בית הדין הגבוה לצדק ובהליך הקבלה בפרשת פלטין היא זהות "אחרת". אותו גיוון שהכרחי שיהיה בחיים הציבוריים, בשוק העבודה וגם בשיח האקדמי כדי שיכפור בהומוגניות תודעתית ויאפשר לחוויות אנוש עשירות ליצור פסיפס מורכב של החברה כולה. המומחיות, הניסיון והמקצועיות שנדרשים לטיפול בזכויות יסוד ואוכלוסיות מוחלשות מחייבים תחילה פתיחות ל"אחרות". אך לא זאת שמוגדרת בצורה שטחית ונועדה לשמש כעלה תאנה שמשמר את מה שקיים. להיפך, גיוון מחייב "אחרות" שקוראת תיגר ומפרה אותנו, אחרות שמחלצת אותנו מגבולות הגזרה הטבעיים שלנו ומאפשרת לנו להרחיב את עולמנו. כולנו עשויים להיות "אחרים", ואנחנו זקוקים לפתיחות, גיוון והכלה כדי שנוכל להכיר בכך כמו גם בכאבם של אלו שלא זוכים לאהדתנו ובייחוד אלו שבפגיעה בהם אנחנו במופגן לא מוכנים להכיר.