לא חלפו אלא ימים אחדים מיום היבחרם וחברי הכנסת החדשים החלו להצהיר הצהרות נחרצות בנושא החוק ומערכת המשפט. המונח "חוק ההתגברות" או "הליך ההתגברות" ונושאים נוספים הקשורים למערכת החוק והמשפט חוזרים ונשנים באמצעי המדיה השונים, ונמצאים במרכזו של דיון שמהותו – כיצד מנטרלים, מבטלים או מחסלים חוקים שנחקקו על יד בית הנבחרים הישראלי במשך 70 ויותר שנות פעילותו.
ההצעה המקוממת לבטל חוקים על ידי רוב פשוט של 61 חברי כנסת, מעידה על רצונם העז של חברי הכנסת לא להישמע לחוקים אשר מסיבות שונות הם אינם נוחים להם. בארצות הברית, למשל, הרוב הנדרש לשינוי חוק או ביטולו, הוא שני שלישים מחברי הקונגרס, (שבו 435 חברים) ושני שלישים מחברי הסנאט (שבו 100 חברים). להשיג שני שלישים מכל אחד משני הבתים, הוא דבר כמעט בלתי אפשרי בארצות הברית, מאחר שבדרך כלל, בכל אחד משני הבתים שולטת מפלגה אחרת.
לאור הרוח הלוחמנית השוררת היום בישראל נגד מערכת המשפט, אולי כדאי לשקול מי בכלל צריך מערכת משפטית? אולי בישראל, בשונה משאר מדינות העולם החופשי, נפעיל שיטת מממשל יצירתית, חדשנית, שבה הכנסת (בית הנבחרים), תשמש גם כגוף מחוקק, גם כגוף מבצע, וגם כגוף משפטי. שלוש זרועות השלטון, אשר במדינות מתוקנות נפרדות האחת מהשנייה, ומפקחות האחת על השנייה, אצלנו, במדינת ישראל הן תתאחדנה לגוף אחד. לא תהיה מערכת חוק ומשפט עצמאית נפרדת לחלוטין ממערכת החקיקה בבית המחוקקים.
השינוי הזה יביא לסוג חדש של משילות: בית המחוקקים, הנבחר על ידי העם, יהיה הריבון. השלטון יתבסס על עיקרון קדוש אחד: "העם אמר את דברו", ועליו תעמוד מערכת השלטון. מערכת המשפט תהיה כפופה לחלוטין לכנסת. כאמור, שלוש זרועות השלטון תפעלנה כגוף אחד, תחת פיקוחה והנהלתה של הכנסת.
הכנסת גם תחוקק חוקים וגם תבטל אותם – אם יתברר שהחוקים מפריעים למשילות. אם חוק ייחשב למיותר, הוא יבוטל מייד ללא אפשרות לערער על ההליך וללא יכולת להפעיל את בג"ץ. אם נמשיך בקו מחשבה זה נגיע לשאלה: מי צריך מערכת חוק וממשפט? אולי אפשר להסתפק בבית נבחרים, אשר יחליט, יפסוק ויבצע את ההוראות של "העם שאמר את דברו"?
אבל בטרם נעבור לשיטת ממשל שבה אין הפרדה בין שלוש זרועות השלטון, ואין בה מערכת חוק ומשפט עצמאית שאיננה כפופה לבית הנבחרים, כדאי להבין לעומק את משמעות המושג "מערכת משפט עצמאית", ולבחון מדוע בישראל חושבים שהיא מיותרת.
העיקרון של "מערכת משפט עצמאית" כלל אינו חדש, הוא כמעט בן אלף שנים, מאז ימי המגנה כרטה באנגליה. מערכת משפט עצמאית נועדה למנוע עריצות רוב, או עריצות מיעוט. למערכת משפט עצמאית יש שתי מטרות עיקריות: הראשונה, להבטיח את הסדר החברתי ולמנוע כאוס (למנוע "איש הישר בעיניו יעשה"); והמטרה השנייה, להבטיח את ביטחונו האישי של כל אזרח, ללא הבדל דת, גזע ומין.
לצורך כך נוסדה דרך שלטון ייחודית, המבוססת על שלוש זרועות שלטון: מחוקקת, מבצעת ושופטת. כל זרוע שלטונית היא עצמאית ונפרדת מהזרועות האחרות, ומבטיחה שכל זרוע שלטונית תפעל למען השגת שתי המטרות שהוזכרו לעיל.
מערכת משפט עצמאית היא חיונית לדמוקרטיה מאחר שהיא מבטיחה את זכויות האזרח מול שתי הזרועות האחרות, שעלולות, בשל סיבות שונות, לפגוע בזכויות כלל האזרחים, או בזכויות מיעוט הקיים בחברה. שלילת העצמאות השיפוטית על ידי "הליך ההתגברות" יכול להוביל לשני תהליכים מסוכנים: הרוב בבית הנבחרים יוכל לחוקק חוקים השוללים זכויות מסוימות מחלק מהאוכלוסייה ובכך מונעים ממנה שוויון זכויות, או להיפך, הכנסת תחוקק חוקים המעדיפים באופן שאינו שוויוני אוכלוסיות מסוימות, ונותנים טובות הנאה לאוכלוסיות שהרשות המחוקקת "חפצה ביקרם" מסיבות שונות. חוסר שוויון, העדפות ומתן טובות הנאה מעוותים את העיקרון הדמוקרטי המבוסס על שוויון בנטל ושוויון בזכויות.
האם אנחנו עומדים בפתחו של עידן של משילות המבוססת על "העדפות ונתינת יתר" ומקדמת אותן – מחד גיסא, ועל "מניעת שוויון" – מאידך גיסא? האם אנחנו עומדים להפוך את הכנסת לרשות מחוקקת, מבצעת ושופטת מאוחדות בגוף אחד?!
14 תגובות
אבל מה שכתבת בפסקה האחרונה עומד לקרות, וזה רק הקדימון
ניצה, לטעמי, מה שכתבת כאן הוא טריביאלי. זה לא חוכמה, כי אני חושב כמוך, אבל אני חייב להודות שזה כנראה לא כל כך טריביאלי לחלק גדול מהעם שלנו. אני יכול רק לקוות שזה לא הרוב.
תודה למאמר החשוב ובכול זאת אני מבקש להעיר
אין חולק על חיוניות/ נחיצות מערכת משפט עצמאית, אבל לא זו הייתה הביקורת שגרמה לירידה כול כך חריפה (הגדולה בעולם), באמון הציבור בה. חולשתה/כשליה של מערכת המשפט בארבעה תחומים עיקריים: האחד- האובססיה לשקול כול סוגיה משפטית על פי אמת מידה אחת- זכויות הפרט, תוך התעלמות מ"טובת הכלל". השני- מעורבות יתר בניהול משפטים שנדף מהם ריח פוליטי כמו במקרה של יעקב נאמן וחיים רמון (שרי משפטים בראשית דרכם), אביגדור קהלני, רפול איתן, גל הירש ואחרים (ובנקודת הזמן הזו – חשד שחלקים מסוימים במשפטי נתניהו הם בעייתיים), השלישי- האופן בו נתמנו שופטים או נדחו אחרים (ראה רות גביסון). הרביעי- לקוי ביכולת הנתונה בידה לקדם הרתעה, שפגע באופן קשה בסדר הציבורי המצביע על ניתוק מצרכי ורחשי העם.
הצורך בהפרדת הרשויות קיים, אלא שהפעם מערכת המשפט היא זו שלקחה על עצמה התערבות יתר במערכת המחוקקת באופן "לא מידתי". רעיון "פסקת ההתגברות" הוא ברירת המחדל – תגובת נגד למהלכי בג"צ (השאלה באיזה רוב), וגם הדרישה להפריד את הייעוץ המשפטי מהתביעה- אינו חסר היגיון.
אם כול הכבוד- מערכת המשפט חייבת לעבור תיקונים והתאמות, כמובן שיש להישמר מפני הליכה רחוק מדי כפי שהקואליציה הנוכחית זוממת, ומנגד – אל לנו להתכחש לביקורת בהפחדות על "קץ הדמוקרטיה", גם היום היא על סף אנרכיה- עוד לפני שנגענו במערכת המשפט.
גדעון, אתה צודק בהערות שלך ויש כשלים בהתנהלות מערכת המשפט ונדרשים תיקונים ואיזונים, אבל באשר לירידה באמון הציבור, אי אפשר להתכחש שהיא לא רק עניינית. ההתקפות של נתניהו והביביסטים שנוהים אחריו על המערכת היו מביאים לירידה באמון, גם אם היא הייתה מושלמת. לנתניהו עצמו יש חלק גדול בירידת האמון הזו.
כאשר מכניסים את מערכת המשפט לפוליטיקה בשביל להכות את נתניהו, כיוון שאי אפשר לנצחו בבחירות, אז אין פלא שאמון הציבור פוחת.
נח
הסקר החברתי הבין לאמי ISSP העוסק באמון הציבור במערכת המשפט שפורסם לאחרונה מצביע על ירידה מתמשכת של 30% במהלך שנים 1991- 2018 (יותר מהירידה במערכות אחרות כמו הכנסת, החינוך, מוסדות הדת) בישראל הנחשב לירידה החדה ביותר בהשוואה ל 40 מדינות הסקר. הירידה התחילה עוד לפני שחוקקו חוקי היסוד 1992, ולפני שהוכרזה המהפכה החוקתית 1995, ועוד לפני כניסת הרשתות החברתיות לישראל ולפני עידן משפטי נתניהו- שיש התולים בשניהם חלק ניכר מהירידה באמון הציבור. על כן לא ניתן להטיל על נתניהו את מירב האחריות למצב אף שהתמיד בהצהרות הגנה פומביות- לפחות. מאחר ואין בסקר עצמו הסברים מחקריים לירידה- נותר לנו להעריך כל אחד כמיטב הבנתו.
למה תמיד באים בטענות למנהיגים. מי שבוחר אותם זה העם. מה לעשות שבהרבה עמים, וכעת גם אצלנו, הדמוקרטיה איננה ערך חשוב. את בית המשפט רואה רוב העם שלנו כמפריע
לפרופ' נחמיאס הנכבדה,
בית המשפט, על כל ערכאותיו, כולל המוסד הישראלי הנקרא בג"צ, חייב לשפוט על פי החוק. הוא אינו יכול לחוקק חוקים. אם יש מחלוקת בסמכותו לפרש חוקים ואם קיימת לקונה במערכת החוקים הוא יכול לקבוע פסק דין שיכול שמש גם תקדים קביל, אבל רק במקרה שקיימת לקונה ובתנאי שהתקדים אינו מתנגד בחוק קיים. זו בדיוק המשמעות של הפרדת הרשויות. אגב, במסגרת ישיבת בית המשפט העליון כבג"צ ניתנת רשות לעמידה בדין רק כלפי גופים שלטוניים, דהיינו זרועות השלטון של הרשות המבצעת – הממשלה.
כיוון שבישראל, החל מתקופת שיפוט ידועה, נכנס למערכת המשפט הרעיון שבג"צ הינו שווה מעמד לריבון, דהיינו לגוף הנבחר על ידי העם שתפקידו הוא לחוקק, הלך והתפתח כאן מאבק בין השופטים, שבדרך מסורתית רובם משתייכים לקהילה פוליטית – משפחתית- הונית מסוימת לבין חלק נכבד מנבחרי הציבור חברי הכנסת. זאת עוד לפני שנגענו בפיזור יחסי הגומלין בין מה שמוכר כיום כ- "דיפ סטייט". לפיכך התפתח בדור האחרון הצורך להחזיר כל אחד משלושת מנגנוני השלטון למקומו החוקי על מנת למנוע את הכאוס שנוצר או אף את התעצמותו ללא סייג.
נח
הסקר החברתי הבין לאמי ISSP העוסק באמון הציבור במערכת המשפט שפורסם לאחרונה מצביע על ירידה מתמשכת של 30% במהלך שנים 1991- 2018 (יותר מהירידה במערכות אחרות כמו הכנסת, החינוך, מוסדות הדת) בישראל הנחשב לירידה החדה ביותר בהשוואה ל 40 מדינות הסקר. הירידה התחילה עוד לפני שחוקקו חוקי היסוד 1992, ולפני שהוכרזה המהפכה החוקתית 1995, ועוד לפני כניסת הרשתות החברתיות לישראל ולפני עידן משפטי נתניהו- שיש התולים בשניהם חלק ניכר מהירידה באמון הציבור. על כן לא ניתן להטיל על נתניהו את מירב האחריות למצב אף שהתמיד בהצהרות הגנה פומביות- לפחות. מאחר ואין בסקר עצמו הסברים מחקריים לירידה- נותר לנו להעריך כל אחד כמיטב הבנתו. (הנתונים מתך העיתונות)
כמה עצוב שההצעה הכל כך צינית עלולה להפוך למציאות בארץ.
פרופסור נחמיאס. המאמרים שלך הם בדיוק מאמרי דעה. כמו שצריך. המשיכי כך ואנו נמשיך לקרוא ולהגיב.
חגית יקרה,
צריך להבדיל בין מאמרים שנכתבים על ידי בעלי אוטוריטה מקצועית לבין מאמרי דעה. דעותיה של פרופ' נחמיאס ידועות. אולם את המאמר שלעיל יהיה יותר נכון לשייך לסוג המאמרים המקצועיים. אכן חשוב שתמשיכי לקרוא את המאמרים המתפרסמים באתר וגם תגיבי כמו שאת כותבת. אולי באמת תגיבי לגופו של עניין – כמו שצריך – ואז נוכל לדעת מה את חושבת.
לפעמים במצב קיצוני מערכת המשפט היא כסות לפעילות נוראית של השלטון, ובמצב שכזה היא מזיקה
בהרבה ארצות
כמו רוסיה למשל
יש מערכת משפט
שכל תפקידה לשמש כסות לשלטון הרודני