פסק דין שניתן בבית המשפט השלום בת"א היה כנראה מעורר יותר עניין, אילולא נקבע בתקופת החגים, שבה כולם טרודים בעניינים אחרים. העיקרון שנוצק במקרה הנדון חשוב דיו כדי שנקדיש לו את הטור הפעם. מעשה בעו"ד ושמו עמי סביר. מי שהקיש את שמו במנוע החיפוש של גוגל, קיבל בראש טור התוצאות הפנייה למאמר שנכתב באתר מסוים, שבו נטען כאילו הורשע בחמש פרשיות שונות. הפרקליט פנה הן לאתר שפרסם את הידיעה והן למנוע החיפוש גוגל בבקשה נמרצת ומנומקת להסיר את המאמר האמור או למנוע את פרסומו במנוע החיפוש, מאחר שהקביעות שבו חסרות שחר. שני הגורמים הללו סירבו להיענות לבקשתו. עורך הדין הנסער הגיש תביעה נגד שני הגורמים הללו בטענה שהם גרמו או אפשרו הוצאת לשון הרע נגדו, וכאן נפתח החלק המעניין.
השופטת חנה ינון קבעה כי אכן הפרסום של האתר הנתבע היה לא נכון ופוגעני. היא חייבה את האתר הפוגע בפיצוי בסך 80 אלף ש"ח וכן בהוצאות משפט בסך 20 אלף ש"ח. לעומת זאת מנוע החיפוש זוכה מאשמה, אף שנקבע כי היה ברור לכול שהמידע האמור הוא שקרי ומזיק. גוגל טענה להגנתה כי לא הייתה לה אפשרות להיכנס לוויכוח שבין הגורם המפרסם לבין הגורם הנפגע ולקבוע מי מהצדדים צודק. בית המשפט קיבל למעשה עמדה זו.
כמה פרשנים, רובם עורכי דין, הגיבו מיד על ההחלטה, לקראת הערעור הצפוי כנראה של התובע על החלק השני בהחלטת השופטת. התגובות שאני ראיתי ניצבו רובן ככולן נגד פסק הדין. לא נראה לאותם אנשים מוסרי שמאפשרים למנוע חיפוש להתחמק ממחיקת תוצאה שהיא על פניה בגדר הוצאת לשון הרע.
אני אישית סבור כי ההחלטה השיפוטית נכונה וטובה וזאת משני טעמים שונים. ראשית בשל העובדה שמנוע החיפוש יתקשה לעמוד בדרישה לברר כל טענה שתוצג לפתחו על ידי מי שיבקש למחוק מתוצאות החיפוש פריט זה או אחר. מדובר ממש באין סוף דפי מידע, שנוגעים במספרים אסטרונומיים של ישויות, במגוון דמיוני של נושאים, במאות שפות ולשונות, שבארצות היווצרותם יש חוקים שונים ומשונים. מחיקה כשלעצמה איננה דבר של מה בכך. הרי גם מי שפרסם דף שנמחק מתוצאות מנוע החיפוש, יכול לראות עצמו נפגע אם הדבר התרחש רק משום שבעל עניין מסוים ביקש את המחיקה הזו.
תהיה זו משימה תובענית, בלתי אפשרית לביצוע ונמשכת ללא קץ. היא תאט ותחבל בפעילות הברוכה של מנועי החיפוש, ותהפוך את המנגנונים החיוניים הללו לשילוב של צנזורים ומשפטנים, מה שבוודאי אינם אמורים להיות. אל לנו לשכוח כי חלק ניכר מהישויות בעולמנו משתמשות באופן אינטנסיבי ושוטף במנועים הללו לאורך כל שעות היממה. תועלתם כה רבה עד כי כמעט אי אפשר להעלות בדמיוננו חיים מבלעדיהם. כל גישה שתפגום בביצועיהם, בוודאי תזיק יותר מאשר תועיל.
סיבה שנייה להצדקת העיקרון המשפטי שנקבע, היא העובדה שמנועי החיפוש מסייעים בעצם בעשיית צדק עם מי שנפגעו כתוצאה מהפרסום. הוצאת דיבה והשחרת פני אנשים ללא הצדקה אינה קשורה בטכנולוגיית המידע. היא קיימת אלפי שנים טרם בא לעולם המחשב הראשון. אלא שבזכות מנועי החיפוש יכול כעת הגורם המושמץ לדעת על כך ללא כל ספק. הנפגע מסוגל כעת גם להוכיח ללא הרבה ספקות כי אכן נעשה לו עוול. אפשר לראות בדיוק מה פורסם ומתי, ואפילו כמה אנשים נחשפו ישירות לכתוב. כך יכולים הגורמים שמופקדים על החוק והסדר לבוא חשבון עם הפוגעים בחוק ובזולת.
טוב ונכון פסקה השופטת. מנועי החיפוש צריכים להעלות בתוצאות החיפוש את התוצאות כולן, על פי פרמטרים אובייקטיביים. מי שעובר על חוק כלשהו באמצעות פרסומים באתריו, צריכות רשויות החוק לטפל בו ולא אף גורם אחר שאינו בנוי ואינו מוסמך לטפל בעבריינים.
2 תגובות
מי ישלם פיצוי לתמימי הדרך שמאמינים שמודעות דרושים תמיד מתפרסמות למשרות קיימות? הידעתם שפרסום הוא פעמים רבות כדי למשוך גולשים לאתר(ואז מודיעים שהמשרה לא רלוונטית וכדאי לפנות מיד עם פרסום, לשלם מנוי ולקבל מידע ראשונים…), או פרסום כדי להאדיר מאגר של חברת כח האדם?
לפני כל הדקדוקים על הזכויות של גוגל וכדומה צריך לבלום את היד הקלה על ההדק של גולשי האינטרנט. כולם יורים בכולם בחוסר הגינות, בחוסר רגישות, ובחוסר הבנה.