מי המלך?

האם מוצדק שבעלי מניות הרוב יזרימו כספים למימון גירעונה של חברה בעוד בעלי מניות המיעוט לא עושים כן? והאם בנסיבות אלו, ידולל חלקם של בעלי מניות המיעוט באופן שיביא לידי פירוק השותפות העסקית, כך שהם יצאו בלא כלום?

ובכן, פסק דין חדש שניתן לפני פחות מחודש בבית המשפט העליון קובע שלא! (ע"א 2786/18 יוסי בכר נ' מרדכי קופרלי, ניתן ביום 30.12.2021).

פסק הדין עוסק בסכסוך בין בעלי מניות בחברת "סלטי כיד המלך". קבוצת שלום-קופרלי היא בעלת מניות הרוב וקבוצת בכר – בעלת מניות המיעוט. בין הצדדים הייתה היכרות מוקדמת ושררו ביניהם יחסים קרובים.

בסיס ההסכמה בין בעלי המניות עת שנכנסו לשותפות ביניהם בחברה היה כדלקמן: קבוצת שלום-קופרלי תקבע את ההתנהלות העסקית והמדיניות וכן תעמיד את המימון הנדרש לפעילות בדמות קווי אשראי וערבויות; קבוצת בכר תעסוק בניהול ובתפעול השוטף תמורת משכורת ובמהלך השנים אף יזכו לטובות הנאה שונות (לרבות מענק לצורך רכישת בית).

בשנים שמאז הרכישה והסכסוך הייתה החברה הפסדית והתנהלה באופן גירעוני. בהתאם לחלוקת העבודה וההסכמות ביניהם כיסתה קבוצת שלום-קופרלי את ההפסדים והזרימה כספים לחברה. קבוצת שלום-קופרלי מעולם לא דרשה לדלל את חלקה של קבוצת בכר בחברה.

בשלב מסוים נמאס, ככל הנראה, לקבוצת שלום-קופרלי לממן את החגיגה הזו, ובין הצדדים פרץ סכסוך שהביא לפירוק השותפות העסקית. קבוצת שלום-קופרלי הזרימה באופן מיידי מימון נוסף להסדרת חריגה ממסגרת האשראי ותשלום משכורות לעובדים. עוד החליטה קבוצת שלום-קופרלי, שכזכור מהווה את רוב בעלי המניות, כי על קבוצת בכר להזרים את חלקה היחסי במימון, ואם לא – ידללו את אחזקותיה בחברה, כפי שאכן קרה.

במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי עמד בית המשפט על מושכלות ראשונים וקבע כי מדובר בחברה שהתנהלה ב"מעין שותפות" – בחברה כזו הציפיות הסבירות של בעלי המניות הן לקחת חלק פעיל בניהול החברה. לצד זאת נקבע, שלא הוכח שהקשרים עם קבוצת חצי חינם, הלקוח המרכזי של החברה ושלבעלי הרוב היה אינטרס עימם, היו בשווי לא הוגן או פגעו ברווחיות החברה. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה וקבע שהתנהלות החברה בשנים טרום הסכסוך אינה מהווה קיפוח המיעוט.

לאור משבר האמון ובשים לב לעובדה כי מדובר בחברה המתנהלת כמעין שותפות, קבע בית המשפט כי בנסיבות אלו הסעד הנכון הוא של היפרדות בדרך של רכישה כפויה של מניות המיעוט. ומה השווי של מניות המיעוט? בית המשפט המחוזי קבע כי מכיוון שהחברה הייתה הפסדית, בעלי מניות הרוב שקיבלו את המניות כתוצאה מהדילול באחזקות (שנבע מהזרמת המימון לחברה על ידם), לא צריכים לשלם עבורן כלום ושום דבר.

והתוצאה? בעלי מניות המיעוט אינם זכאים לכל תמורה בגין ההיפרדות ותביעתם נדחתה.

ואולם ערעור שהגישה קבוצת בכר לבית המשפט העליון התקבל באופן חלקי ונקבע כי היא כן זכאית לתמורה בגין שווי מניותיה. כבוד השופט גרוסקופף שכתב את פסק הדין, חילק את התקופה לשניים: ביחס לתקופה שעד פרוץ הסכסוך לא היה קיפוח המיעוט; ברם עם פרוץ הסכסוך והצעדים שנקטו בעלי מניות הרוב לפירוק השותפות העסקית, נקבע כי הדרת קבוצת בכר מהניהול השוטף ודילול אחזקותיה מהווים פגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי מניות המיעוט באופן שעולה כדי קיפוחם.

לכאורה כאן היה המקום לשאול, מדוע על הרוב שהזרים כספים לחברה לצורך מימון פעילותה, להמשיך ולשלם עבור מניותיהם של המיעוט כדי להוציא אותם החוצה? האם אין זה צודק שמי שנמנע מלהכניס הון לחברה ולכסות על גירעונותיה, ידוללו אחזקותיו?

במאמר קודם שעסק בדילול וקיפוח המיעוט בחברה פרטית, עמדתי בהרחבה על כך שבנסיבות המתאימות בתי המשפט הכירו בלגיטימיות של דילול בעלי מניות שלא הזרימו הון בהתאם לחלקם היחסי, בניגוד לשאר בעלי המניות. ובכן, מדוע במקרה זה, שבו החברה הייתה גירעונית והפסדית ובעלי מניות המיעוט לא העמידו את ההון הנדרש, נקבע כי מדובר בקיפוח המיעוט?

התשובה אליבא דבית המשפט העליון, נעוצה בהסכמות החוזיות שבין הצדדים – במקרה שבו חלוקת העבודה הייתה, כפי שהוסבר בתחילת הדברים, כי בעלי מניות הרוב אמונים על המימון באופן בלעדי, ואילו על בעלי מניות המיעוט לעבוד ולתפעל את החברה, מחויבים היו בעלי מניות הרוב בהזרמת ההון באופן בלעדי. לפיכך, לא היה מוצדק לדלל את בעלי מניות המיעוט ומדובר בקיפוח. בנוסף, אף שמדובר בסכום שהופקד בחברה והיא הנהנית ממנו, הרי שלמעשה זה שירת את האינטרס של בעלי מניות הרוב, שהיו ערבים כאמור לחובות החברה והדבר מנע את העמדת חובם לפירעון.

מכיוון שהחברה הייתה הפסדית ושווי מניותיהם של בעלי מניות המיעוט היה אפסי לכאורה, הם לא היו זכאים לכלום תמורת מניותיהם.

ובכן כאן החידוש הגדול – על מנת שלא יֵצאו בעלי מניות המיעוט שקופחו, בלא כלום, הלך בית המשפט העליון צעד נוסף מרחיק לכת, בנוקטו דרך משפטית יצירתית במיוחד, וקבע כי יש להסתכל על התשלום של 2 מיליון השקלים שהזרימו בעלי הרוב לחברה, כאילו צד ג' אחר חיצוני היה משקיע בחברה. בנסיבות כאלו, לו צד ג' היה רוכש את מלוא המניות בחברה, אותם 2 מיליון ש"ח היו משקפים שווי חברה של 2 מיליון ש"ח (שכן הדילול העמיד את שווי אחזקותיהם של הרוב על 99.7%, כמעט מלוא המניות בחברה).

לפיכך, בהינתן ששווי החברה במועד הדילול עמד על 2 מיליון ש"ח, אזי חלקם של בעלי מניות המיעוט 48% מהווה 960,000 ש"ח, ולפיכך הם זכאים להחזר סכום זה, עבור הרכישה הכפויה של מניותיהם בידי בעלי מניות הרוב.

התוצאה: בית המשפט העליון חייב את בעלי מניות הרוב בתשלום 960,000 ש"ח לבעלי מניות המיעוט, בתוספת ריבית והצמדה משנת 2012 (מועד פרוץ הסכסוך ודילול מניותיהם) ובנוסף בתשלום 100,000 ש"ח הוצאות משפט.

לסיכום אבקש להעיר, כי פסק הדין מהווה לוליינות משפטית יצירתית במיוחד: קשה להלום מצב שבו הזרמת הון שמכסה על גירעון חברה הפסדית, מזכה את בעלי המיעוט שלא הזרימו את ההון ודוללו, בחלק היחסי של ההון שהוזרם. מדובר בתוצאה אבסורדית, שבה בעלי מניות הזרימו הון לחברה, ועליהם גם לשלם תשלום נוסף לבעלי מניות המיעוט שלא השתתפו בהזרמת ההון. הדבר עומד בסתירה למנגנון של דילול כנגד הזרמת הון, שכאמור מקובל ומוכר משפטית גם על ידי בית המשפט העליון, והופך אותו לבלתי רלוונטי לחלוטין.

מנגד, בנסיבות הייחודיות של המקרה הנ"ל, שבו חלוקת העבודה המוסכמת היא ברורה, ולפיה בעלי מניות הרוב אחראים בלעדית על המימון (והמיעוט על התפעול השוטף), הרי שמלכתחילה היה עליהם להעמיד את המימון והם לא עשו טובה לחברה; זאת בנוסף לעובדה שבעלי מניות הרוב מימנו את החברה כל השנים כאמור ולא דרשו כי בעלי מניות המיעוט ידוללו כנגד כך. כל הנסיבות הללו הביאו את בית המשפט העליון למסקנה כי זו הייתה חובתם על פי בסיס ההסכמה של השותפות בין הצדדים. במילים אחרות, במתח שבין דיני החברות והמנגנון הלגיטימי של דילול באחזקת מניות לבין הכלל החוזי של "חוזה יש לקיים" – ידו של האחרון הייתה על העליונה.