פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל
תמונה של גדעון
ד"ר גדעון שניר

פרס ישראל מוענק מדי שנה ביום העצמאות לאנשים ומוסדות כאות הוקרה והערכה על הצטיינות מיוחדת ותרומתם למדינה בתחומם. בחירת המועמדים היא באחריות משרד החינוך המנחה את הוועדות הייעודיות לבחירה. לאחר אישור שר החינוך מתפרסמים שמות זוכי הפרס.

לעיתים, מעורר תהליך הבחירה התנגדויות ציבוריות כאשר המועמדים לפרס מביעים עמדות ו/או התנהגויות אישיות הנתפסות כמעוררות מחלוקת בקרב חלקי ציבור שונים, עד כי מבקשים את התערבות בג"ץ בבקשה לפסילה. לרוב בג"ץ דוחה את הבקשות.

יוצא הדופן הוא פסק הדין בעניין העיתונאי שמואל שניצר (1997) בעקבות מאמרו בגנות העלאת בני הפלאשמורה ("יבוא מוות" נשאי איידס), שניצר אף הורשע על כך בהיבט האתי במועצת העיתונות. בג"ץ קבע כי דבריו רלוונטיים לשיקול בדבר זכאותו לפרס בתחום העיתונות ואישר את העתירה!

החלטת בג"ץ בעניין שניצר סיפקה פתח לשפע עתירות לביטול החלטות להענקת פרס ישראל לאישים שונים, ביניהם הסופר עמוס עוז (1998), מנהיגת מרצ שולמית אלוני (2000), האומן יגאל תומרקין (2004), עסקן הספורט שלמה מזרחי (2011) ואחרים.

בין העתירות הבולטות מוכרת זו של "הפורום המשפטי למען א"י" נגד זכייתו של פרופ' זאב שטרנהל בתחום חקר מדע המדינה (2008) בשל מאמר שהתיר פגיעה של פלסטינים במתנחלים. נטען כי יש במאמר מתן לגיטימציה לטרור פלסטיני במאבק המזוין נגד ישראל.

בשנת 2020 עתרה "האגודה למען הלהט"ב" נגד הענקת הפרס לרב יעקב אריאל בתחום היצירה התורנית בטענה להתבטאות פוגענית כלפי קהילת הלהט"ב, תמיכה בטיפולי המרה, וקריאה להימנע מלהשכיר דירות לזוג לסביות.

כל העתירות הנ"ל נדחו על ידי בג"ץ שקבע כי פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים הראויים להערכה, ובהיעדר פגם בהליך הבחירה, אין בעמדות ובהתבטאויות שמקומן בשיח הציבורי, כדי למנוע הענקת הפרס, וכי הדבר יכול להיחשב כפגיעה בחופש הביטוי: "אפקט של סתימת פיות שאין לו מקום במשטר דמוקרטי".

אירוע חריג התרחש בהליך להענקת פרס ישראל לשנת 2021 כאשר שר החינוך יואב גלנט פסל את המלצת הוועדה המקצועית להעניק את פרס ישראל בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב לפרופ' עודד גולדרייך מנימוקים ערכיים: "פרופ' גולדרייך הוא אולי מדען מבריק, אבל תמיכתו בתנועת החרם וקריאתו לחרם על אוניברסיטת אריאל היא יריקה בפניה של מדינת ישראל ושל האקדמיה הישראלית ואף הפרה אפשרית של החוק. תרחיש בו תומך בתנועת החרם יעמוד על הבמה ביום העצמאות ויקבל מידי ראשי המדינה את פרס ישראל הוא תרחיש שלא אתן לו את ידי".

שרת החינוך ביטון (מחליפתו של גלנט) תמכה בעמדתו: "כשרת החינוך ויו"ר המל"ג, אינני יכולה להעניק את פרס ישראל על הישגים אקדמיים, מרשימים ככל שיהיו, למי שקורא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי".

היועמ"ש בהתייחסות תקדימית יוצאת דופן קבע כי "קריאה לחרם על מדינת ישראל או מוסדותיה יכולה לשמש שיקול רלוונטי ולגיטימי במסגרת החלטה להענקת פרס ישראל, אך במקרה הנדון לא נמצא שפעולותיו מספיקות לעמוד בסטנדרט הגבוה הנדרש לפסילת מועמדותו לפרס, תחת ההגדרה של 'מקרים קיצוניים וחריגים'".

בג"ץ דן בעתירה שהגישו עמיתיו של המועמד. אף שציין בחומרה את השתתפותו של גולדרייך בעצומות המעודדות ממשלות וארגונים זרים להחרים מוסדות אקדמאים ישראלים, קיבל בג"ץ את עמדת העותרים שאין לשר החינוך הסמכות לבטל החלטת ועדה מקצועית כל עוד לא נמצא פגם בהליך על פי התקנון, וכי הוא אינו יכול למנוע את מתן הפרס מתוך שיקולים שאינם מקצועיים, שיש בהם משום פגיעה בעיקרון הדמוקרטי של חופש הביטוי, שכן אחריותו של שר החינוך היא למימוש התקנון בלבד. על כן ביטל בג"ץ את החלטת שר החינוך ואפשר הענקת הפרס.

מנגד, מנמקים אלה הטוענים בעד הפסילה כי ראשית, הדרבון והתזכורת לממשלות זרות לממש את החרם ואת הפסקת שיתוף הפעולה האקדמי הם מעשים החורגים מהמתחם המוגן של הבעת דעה פוליטית בלבד, ואינם יכולים להיחשב מופת ערכי העומד במהות הפרס.

שנית, טענת העותרים ל"סתימת פיות" עומדת בסתירה מוחלטת לקריאה להחרמת מוסדות אקדמיים, חרם אקדמי-תרבותי על ישראל מהווה אנטי-תזה מובהקת לחופש הדעה והביטוי.

שלישית, ישנם מקרי קיצון ערכיים המחייבים שיקול דעת. אם למשל אזרח ישראלי, מדען מומחה ככל שיהיה, יימצא מסית לגזענות, או לתמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, או מכחיש שואה פעיל – לא ניתן להעדיף את זכויותיו המקצועיות, ולמנוע משר החינוך את הסמכות לפסול מועמד זה אם אכן יימצא ככזה.

לסיכום, ניתן לבחון את הסוגיה מנקודת מבט של שני חוקי-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומנגד – חוק הלאום. אירועי החיים מעמידים לעיתים קרובות את שני החוקים בקונפליקט, ונדרש להכריע איזה מהם גובר על האחר. במקרה הזה נסמכים תומכי המועמד באופן מוחלט על זכויות הפרט וחופש הדיבור, בעוד ששרי החינוך מעמידים זכויות פרט אלה לצד טובת הלאום, כפי שנוסח פרס ישראל מציב כיעד לאומי.

אין בתקנון להליך הבחירה משום חוק ואין בו התניה ערכית מפורשת כמו עשייה פוליטית שיש בה כדי לפסול את האיש. ניתן לשער שלא עלה על דעת מנסחי התקנון בראשית דרכו, שאקדמאי שצמח באקדמיה, נתמך על ידיה, ופועל באקדמיה בישראל ונהנה מחסותה וממשאביה, יפעל למנוע קשרים אקדמיים וכלכליים עם מוסד ציבורי אחר מחמת מיקומו הגיאוגרפי. קריאה זו לחרם על מוסד אקדמי ישראלי מתוך מניעים פוליטיים, לא תעלה על הדעת.

הסוגיה מעוררת שאלות נוספות לדיון ציבורי: האם יש מקום למעורבות בג"ץ באירוע כזה? האם יש מקום לבחינה תקופתית של התקנון והתאמתו לאירועי הזמן? האם ניתן בכלל לקבוע מראש סייגים להערכת ערכיות המועמד? באילו מקרים גובר השיקול הערכי על השיקול המקצועי? נדמה כי במקרים רבים לא חוק התקנון צריך לקבוע – די בשכל ישר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. אם יש משהו שאיננו נוגד את החוק, כלומר שהוא מותר, איך הוא יכול להיות תירוץ למניעת פרס?

  2. הדס וקטי
    אחד העקרונות המנחים את הזכאות לפרס ישראל, מלבד מומחיות בתחום מסוים, היא התרומה והמופת למדינה ומכאן הנגיעה בשיקולים ערכיים שמטבע הדברים אינם מפורטים ורק מעטים נכללים לעיתים במסגרת החוק (ריגול למשל). לכן היבטים מוסריים שלגביהם אין בתקנון הפרס הגדרה, נכללים במסגרת "המיקרים המיוחדים" שציין היועמ"ש מנדלבליט, כפי שבא לידי ביטוי בפסילתו של העיתונאי שמואל שניצר על כי פירסם בעיתון הארץ מאמר תחת הכותרת "יבוא – מוות" בו התייחס לעולים מאתיופיה שנמצאו מוכי איידס ומחלות קשות אחרות. עמדתו לא הייתה קשורה לשום חוק ובכול זאת התאגדות העיתונאים בישראל טענה שאינו עומד בכללי האתיקה ו בג"צ אישר את פסילתו.
    תעלה השאלה- מה רמה לא מוסרית מספקת המאפשרת פסילה? אמנם יש חוק האוסר חרם על מוצרים בישראל, אבל אין חוק האוסר להזמין ארגונים וממשלות זרות להחרים מוסדות ישראלים, או שפונה למפלגות בגרמניה שלא לתמוך בהצעת החוק המשווה חרם על ישראל לאנטישמיות!! (הביקורת על גולדרייך), כי אקדמאי העובד ומקבל את שכרו באקדמיה, ובה בעת דוחק בארגונים זרים להחרים אותה- יכול להיחשב אקט לא מוסרי, צביעות שאין בה שמץ של מופת.
    בדמוקרטיה- מי שיש שאוחז בעמדה פוליטית השונה מזו של ממשלתו, זכותו לפעול לשינוי באמצעות בחירות חופשיות בקלפי, אך להשתתף באופן פעיל בכנסי מחרימי ישראל, לכנות את חיילי צהל "נאצים", או לאסוף שמות חיילים שהשתתפו במלחמות בשם המדינה, כדי להעמידם לדין באשמת "פשעי מלחמה", יכול להיחשב לא מוסרי כמו מי המכחיש את השואה למשל. חופש הדיבור מתיר הכול, אך ברמה המוסרית? האם כאלה יכולים להוות מופת ערכי? שאלה טובה.

  3. לא שכנעת אותי. מותר לחשוב אחרת מאחרים. אם לא מדובר בהפרת חוק מי זה כותב המאמרים שימנע את חלוקת הפרס.

    1. לתמר- שלוש הערות:
      – אני מבין שאת חולקת על בג"צ שפסל את המועמדות של העיתונאי שמואל שניצר בשל דעותיו
      – במקרה של גולדרייך- הטענה העיקרית לא היתה נגד דעותיו אלא מעשיו- הקריאה העידוד והתזכורת לאיחוד האירופאי לממש החלטה שלהם להחרים , ובכול זאת בג"צ פסל את העתירה והתיר הענקת הפרס. לשון החוק:
      חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011 (המכונה בקיצור חוק החרם) הוא חוק ישראלי שאושר בכנסת השמונה עשרה ב-11 ביולי 2011. החוק קובע שכל קריאה פומבית לחרם תרבותי, אקדמי או כלכלי על אדם או גורם כלשהו רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, ,,,
      – מאחר שאטי אפשר לכסות בחוק כול מצב, ובדקרך כלל החוק מנוסח לאחר אירוע מסוים- האם לדעתך יש עמדה כול שהיא שטרם נוסח חוק בעינינה שהית פוסלת מישהו מקבלת פרס ישראל? למשל מי שעודד ומוכר בפרהסיה את הספר מיין קאמפ, וזקני ציון? כי מהוא מאמין בהם (המצאתי משהו|) או מה שעושה ארגון ,שוברים שתיקה" המעביר שמות חיילים שהשתתפו בפעילות לחימה בעזה כדי שיועמדו לדין בגין פשעי מלחמה בהאג? (אין חוק נגד זה)

  4. למה על כל דבר לערער. יש מי שיש לו את הסמכות והוא יחליט. שימו לב שההחלטה לא השתנתה למרות החלפת השילטון.

    1. ל-ל
      במדינה דמוקרטית יש לכול אזרח הזכות לערער,- לטוב ולרע בשביל זה יש בג"צ שמחליט האם יש היתכנות לערעור לדון בו
      זה קורה לעיתים קרובות כאשר עוסקים בפרס חשוב, כאשר הקריטריון אינו ברור, כאשר ההחלטה אינה שקופה וחסויה, וכאשר עמדות פוליטיות מתערבבות בהחלטות מקצועיות..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

מבוא לתעמולה

עמדה פוליטית אי-אפשר לשנות, עלינו ללמוד לחיות יחד