פרס ישראל לאן?

פרס ישראל מוענק מדי שנה ביום העצמאות לאנשים ומוסדות כאות הוקרה והערכה על הצטיינות מיוחדת ותרומתם למדינה בתחומם. בחירת המועמדים היא באחריות משרד החינוך המנחה את הוועדות הייעודיות לבחירה. לאחר אישור שר החינוך מתפרסמים שמות זוכי הפרס.

לעיתים, מעורר תהליך הבחירה התנגדויות ציבוריות כאשר המועמדים לפרס מביעים עמדות ו/או התנהגויות אישיות הנתפסות כמעוררות מחלוקת בקרב חלקי ציבור שונים, עד כי מבקשים את התערבות בג"ץ בבקשה לפסילה. לרוב בג"ץ דוחה את הבקשות.

יוצא הדופן הוא פסק הדין בעניין העיתונאי שמואל שניצר (1997) בעקבות מאמרו בגנות העלאת בני הפלאשמורה ("יבוא מוות" נשאי איידס), שניצר אף הורשע על כך בהיבט האתי במועצת העיתונות. בג"ץ קבע כי דבריו רלוונטיים לשיקול בדבר זכאותו לפרס בתחום העיתונות ואישר את העתירה!

החלטת בג"ץ בעניין שניצר סיפקה פתח לשפע עתירות לביטול החלטות להענקת פרס ישראל לאישים שונים, ביניהם הסופר עמוס עוז (1998), מנהיגת מרצ שולמית אלוני (2000), האומן יגאל תומרקין (2004), עסקן הספורט שלמה מזרחי (2011) ואחרים.

בין העתירות הבולטות מוכרת זו של "הפורום המשפטי למען א"י" נגד זכייתו של פרופ' זאב שטרנהל בתחום חקר מדע המדינה (2008) בשל מאמר שהתיר פגיעה של פלסטינים במתנחלים. נטען כי יש במאמר מתן לגיטימציה לטרור פלסטיני במאבק המזוין נגד ישראל.

בשנת 2020 עתרה "האגודה למען הלהט"ב" נגד הענקת הפרס לרב יעקב אריאל בתחום היצירה התורנית בטענה להתבטאות פוגענית כלפי קהילת הלהט"ב, תמיכה בטיפולי המרה, וקריאה להימנע מלהשכיר דירות לזוג לסביות.

כל העתירות הנ"ל נדחו על ידי בג"ץ שקבע כי פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים הראויים להערכה, ובהיעדר פגם בהליך הבחירה, אין בעמדות ובהתבטאויות שמקומן בשיח הציבורי, כדי למנוע הענקת הפרס, וכי הדבר יכול להיחשב כפגיעה בחופש הביטוי: "אפקט של סתימת פיות שאין לו מקום במשטר דמוקרטי".

אירוע חריג התרחש בהליך להענקת פרס ישראל לשנת 2021 כאשר שר החינוך יואב גלנט פסל את המלצת הוועדה המקצועית להעניק את פרס ישראל בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב לפרופ' עודד גולדרייך מנימוקים ערכיים: "פרופ' גולדרייך הוא אולי מדען מבריק, אבל תמיכתו בתנועת החרם וקריאתו לחרם על אוניברסיטת אריאל היא יריקה בפניה של מדינת ישראל ושל האקדמיה הישראלית ואף הפרה אפשרית של החוק. תרחיש בו תומך בתנועת החרם יעמוד על הבמה ביום העצמאות ויקבל מידי ראשי המדינה את פרס ישראל הוא תרחיש שלא אתן לו את ידי".

שרת החינוך ביטון (מחליפתו של גלנט) תמכה בעמדתו: "כשרת החינוך ויו"ר המל"ג, אינני יכולה להעניק את פרס ישראל על הישגים אקדמיים, מרשימים ככל שיהיו, למי שקורא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי".

היועמ"ש בהתייחסות תקדימית יוצאת דופן קבע כי "קריאה לחרם על מדינת ישראל או מוסדותיה יכולה לשמש שיקול רלוונטי ולגיטימי במסגרת החלטה להענקת פרס ישראל, אך במקרה הנדון לא נמצא שפעולותיו מספיקות לעמוד בסטנדרט הגבוה הנדרש לפסילת מועמדותו לפרס, תחת ההגדרה של 'מקרים קיצוניים וחריגים'".

בג"ץ דן בעתירה שהגישו עמיתיו של המועמד. אף שציין בחומרה את השתתפותו של גולדרייך בעצומות המעודדות ממשלות וארגונים זרים להחרים מוסדות אקדמאים ישראלים, קיבל בג"ץ את עמדת העותרים שאין לשר החינוך הסמכות לבטל החלטת ועדה מקצועית כל עוד לא נמצא פגם בהליך על פי התקנון, וכי הוא אינו יכול למנוע את מתן הפרס מתוך שיקולים שאינם מקצועיים, שיש בהם משום פגיעה בעיקרון הדמוקרטי של חופש הביטוי, שכן אחריותו של שר החינוך היא למימוש התקנון בלבד. על כן ביטל בג"ץ את החלטת שר החינוך ואפשר הענקת הפרס.

מנגד, מנמקים אלה הטוענים בעד הפסילה כי ראשית, הדרבון והתזכורת לממשלות זרות לממש את החרם ואת הפסקת שיתוף הפעולה האקדמי הם מעשים החורגים מהמתחם המוגן של הבעת דעה פוליטית בלבד, ואינם יכולים להיחשב מופת ערכי העומד במהות הפרס.

שנית, טענת העותרים ל"סתימת פיות" עומדת בסתירה מוחלטת לקריאה להחרמת מוסדות אקדמיים, חרם אקדמי-תרבותי על ישראל מהווה אנטי-תזה מובהקת לחופש הדעה והביטוי.

שלישית, ישנם מקרי קיצון ערכיים המחייבים שיקול דעת. אם למשל אזרח ישראלי, מדען מומחה ככל שיהיה, יימצא מסית לגזענות, או לתמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, או מכחיש שואה פעיל – לא ניתן להעדיף את זכויותיו המקצועיות, ולמנוע משר החינוך את הסמכות לפסול מועמד זה אם אכן יימצא ככזה.

לסיכום, ניתן לבחון את הסוגיה מנקודת מבט של שני חוקי-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומנגד – חוק הלאום. אירועי החיים מעמידים לעיתים קרובות את שני החוקים בקונפליקט, ונדרש להכריע איזה מהם גובר על האחר. במקרה הזה נסמכים תומכי המועמד באופן מוחלט על זכויות הפרט וחופש הדיבור, בעוד ששרי החינוך מעמידים זכויות פרט אלה לצד טובת הלאום, כפי שנוסח פרס ישראל מציב כיעד לאומי.

אין בתקנון להליך הבחירה משום חוק ואין בו התניה ערכית מפורשת כמו עשייה פוליטית שיש בה כדי לפסול את האיש. ניתן לשער שלא עלה על דעת מנסחי התקנון בראשית דרכו, שאקדמאי שצמח באקדמיה, נתמך על ידיה, ופועל באקדמיה בישראל ונהנה מחסותה וממשאביה, יפעל למנוע קשרים אקדמיים וכלכליים עם מוסד ציבורי אחר מחמת מיקומו הגיאוגרפי. קריאה זו לחרם על מוסד אקדמי ישראלי מתוך מניעים פוליטיים, לא תעלה על הדעת.

הסוגיה מעוררת שאלות נוספות לדיון ציבורי: האם יש מקום למעורבות בג"ץ באירוע כזה? האם יש מקום לבחינה תקופתית של התקנון והתאמתו לאירועי הזמן? האם ניתן בכלל לקבוע מראש סייגים להערכת ערכיות המועמד? באילו מקרים גובר השיקול הערכי על השיקול המקצועי? נדמה כי במקרים רבים לא חוק התקנון צריך לקבוע – די בשכל ישר.