האם מותר לתמרץ אנשים להתחסן

המאמר נכתב בשיתוף עם איל גרונר

האגודה לזכויות האזרח בישראל פרסמה לאחרונה נייר עמדה באשר לתמריצי החיסון לקורונה (לנייר העמדה: https://www.acri.org.il/post/__576). בנייר העמדה נכתב שלמסרבים להתחסן עומדות הזכות להימנע מכפיית טיפול רפואי והזכות לשוויון חרף מוגבלות או השקפה. עם זאת, הנייר מכיר בכך שזכויות אינן מוחלטות ויש גם אינטרס ציבורי בבריאות הציבור ובפעילות המשק, ומכאן שיש הצדקה לעידוד ההתחסנות, שהרי פגיעה בבריאות הציבור ומגבלות על המשק אף הן פוגעות בזכויות יסוד. לפי נייר העמדה, באיזון בין השניים גובר האינטרס הציבורי ככל שמדובר בתמריצים חיוביים, למשל מתן דמי ימי מחלה למתחסנים בתשלום מלא. עם זאת, תמריצים שליליים – סנקציות – מעוררים לדעת האגודה קשיים. אנו מסכימים עם העיקרון שלמתנגדי החיסון עומדות זכויות יסוד וכי זכויות אלה נסוגות מפני האינטרס הציבורי בתמריצים חיוביים. אולם אנו סבורים שגם אין לשלול את הצדקתן של סנקציות.

הכשל המרכזי בעמדת האגודה הוא שהיא אינה מבחינה בין זכויות יסוד השוללות את כפיית החיסון לזכויות השוללות תמריצים. הזכות להימנע מכפיית טיפול רפואי כשמה כן היא – היא רלוונטית לפעולת כפייה, אך לא להחלת תמריצים, אם חיוביים אם שליליים.

מהן זכויות היסוד של המתנגדים להתחסן? ראשית, עומד להם חופש המצפון, ומצפונם אוסר עליהם להתחסן. התנגדות מצפונית לחיסון יכולה להיות מבוססת על התנגדות לחיסונים בכלל, כלומר התנגדות להחדיר חומר זר לגוף שהיא התנגדות עקרונית בלתי תלויה בשאלות של יעילות ותחשיבים תועלתניים. התנגדות מצפונית לחיסון יכולה גם להתבסס על התנגדות לחיסון ספציפי, במקרה זה לחיסון נגד הקורונה, ולא על התנגדות לחיסונים בכלל. למשל על בסיס שיקול דעת והיסק שלפיו ההתחסנות אינה כדאית ואינה רציונלית מבחינה רפואית. אמנם לדעתנו מסקנה זו שגויה, אך אין בכך סתירה לעובדה שאדם יכול להגיע למסקנה זו ולהיות מחויב אישית לרציונל המנחה אותו. מצפונו אינו מאפשר לו לנהוג בניגוד לרציונל הרפואי שלו, גם אם רציונל זה שגוי. ייתכן שהוא מחזיק בעיקרון שלפיו הוא חייב מצפונית לנהוג בהתאם למסקנה בדבר מה שכדאי לו לעשות כדי לשמור על בריאותו. ודוק, ההתחשבות ברצונו של אותו אדם אינה זהה להתחשבות במי שמפחד להתחסן. חובת ההתחשבות באשר לחופש המצפון אינה מבוססת על פחד אלא על ההכרה שזו חובה מוסרית של אדם לשמור על בריאותו, בין שפחד נלווה לכך בין שלא.

טיעון זכות נוסף שעשוי לעמוד למסרבים להתחסן הוא הזכות לחירות כללית. עצם העובדה שאדם רוצה להתנהג באופן מסוים, למשל לא להתחסן, מהווה טעם שלא להתערב בהחלטתו ולא לגרום לו להתנהג בניגוד לרצונו. כל מצב שבו בני אדם מתנהגים בניגוד לרצונם הוא הפסד מוסרי.

טיעונים אלה מבססים זכויות לכאוריות נגד תמריצים, הן חיוביים והן שליליים. אפס, הזכויות האלה הן רק לכאוריות. הן לא זכויות אקטואליות. יש לאזן בין הזכויות הלכאוריות נגד תמריצים לבין האינטרס הציבורי בתמריצי חיסון. באיזון זה, לדעתנו האינטרס הציבורי בתמריצים גובר, וזאת מהטעמים האלה:

ראשית, ביסוד התמריצים להתחסן עומד האינטרס של כלל הציבור שלא להידבק בקורונה, לא לחלות ואף לא למות מקורונה. קשה לחשוב על אינטרסים בסיסיים ויסודיים יותר מאשר האינטרס לחיים ולבריאות. זאת בצירוף האינטרס הציבורי לקיים משק כלכלי, אינטרס העומד בסכנה בהינתן תחלואת קורונה רחבה. האיום על האינטרס הכלכלי כולל את האיום על הזכויות והאינטרסים הבסיסיים ביותר, לרבות חיי אדם ובריאותם הפיזית והנפשית.

האינטרסים והזכויות המאוימים בשל תחלואת הקורונה חזקים יותר מחופש המצפון והחירות לא להיות כפופים לתמריצי התחסנות. שלילת חופש המצפון והחירות אינה מאיימת על החיים והבריאות במידה שווה לאיום של תחלואת הקורונה. הפגיעה בחופש המצפון והחירות מאיימת על ערכים פחות בסיסיים.

שנית, כאמור, אין מדובר בכפיית חיסון אלא בתמריצי חיסון. מי שחשוב לו מאוד לא להתחסן, יוכל לא להתחסן גם בהינתן התמריצים. ממילא התמריצים נועדו להשפיע על אלה שההתנגדות שלהם להתחסן אינה חזקה עד כדי כך.

שלישית, הטענות של מתנגדי החיסון הטוענים שהחיסון אינו יעיל ובטוח הן חלשות יחסית. אילו היו רציונליים ויודעים את האמת לאשורה היו מחליטים להתחסן, בניגוד למתנגדים השוללים את החיסון מכול וכול, וגם במצב היפותטי שבו הם היו רציונליים ויודעי כול היה להם טעם לא להתחסן. מאחר שאנו מניחים שלפחות לגבי חלק מהמתנגדים מתקיים תנאי זה, הרי שלפחות מתנגדים אלה מחזיקים בזכות לכאורית חלשה יחסית.

רביעית, נזקי הקורונה ידועים וקשים ואילו נזקי החיסון, אם קיימים, אינם ידועים. כמו כן ידוע כי החיסון יעיל. כאשר שאר התנאים שווים, ההתנהגות הרציונלית היא להימנע מנזק קשה וידוע מאשר מנזק היפותטי בלתי ידוע.

לבסוף נעיר ארבע הערות:

האחת, גם אם נניח דעת מיעוט מקצועית החולקת על יעילות ובטיחות החיסונים, בכל זאת סביר שהמדינה תתבסס על דעת הרוב.

ההערה השנייה נוגעת לבחינה משפטית – גם אם נניח שהחלטה לא לתמרץ חיסונים היא סבירה, הרי שהחלטה לתמרץ חיסונים סבירה אף היא. במונחים משפטיים, זו החלטה בתוך מתחם הסבירות. ההנחה שהחיסונים יעילים ובטוחים מתבססת על מומחיות מדעית מקצועית. לפיכך אין בסיס למתנגדי החיסון להאשים את המדינה בהחלטה לא לגיטימית, שהרי החלטה זו מבוססת על טעמים מקצועיים ומדעיים.

ההערה השלישית היא שההצדקה להנהיג תמריצי חיסון אינה גוררת הצדקה לכפיית חיסון. אדרבא, ניתן לומר שבהינתן תמריצי חיסון, אלה שבוחרים בכל זאת לא להתחסן מייצרים ראיה לכך שההימנעות מחיסון באמת חשובה להם. בכך ניכרת תועלת נוספת בתמריצי החיסון: הם יוצרים מבחן ראייתי לזיהוי אלו שבאמת ובתמים חשוב להם, כעניין עקרוני, לא להתחסן. לגבי אלו מתקיים טעם חזק שלא לכפות חיסונים אפילו במצבי תחלואה וסיכון קשה.

ולבסוף ההערה הרביעית. הצדקה לתמריצי חיסון אינה מרוקנת את האינטרס של מתנגדי החיסון שלא לסבול מתמריצי חיסון בשל זכותם הלכאורית שלא להתחסן. יש לבטא את ההכרה באינטרס האמור כך: כאשר ניתן להקל על הלא מתחסנים ולהפחית את חומרת הפגיעה הנובעת מהתמריץ מבלי לפגוע במתחסנים, יש לעשות זאת.

לסיכום, קיימת זכות לכאורית לא לסבול מתמריצי חיסון הקשורה בזכות שלא להתחסן. בניגוד לעמדת האגודה לזכויות האזרח, אנו סבורים כי זכות לכאורית זו אינה חזקה מספיק כדי לגבור על האינטרס הציבורי להנהיג תמריצי חיסון, חיוביים או שליליים, שאינם בגדר כפייה.