"גירושים" עסקיים בתוך המשפחה

ההשוואה בין משפחה לבין עסקים כבר נלעסה ונטחנה עד דק. נקודת ההשקה האולטימטיבית בין שני התחומים היא חברות או שותפויות משפחתיות – סכסוך בעסק משפחתי מביא לשיא מתחים ישנים ומעלה מעל פני השטח יצרים ורגשות אישיים, שבעבעו שנים ומתפרצים באחת.

פסק הדין ה"פ (מחוזי באר-שבע) 15943-08-19 מכלוף ואח' נ' מכלוף בכור ובניו בע"מ ואח', שניתן ביום 15.12.2020 מפי כב' השופט יעקב פרסקי, חושף טפח ממאבקי שליטה בין בעלי מניות בחברה משפחתית ומאסטרטגיות היצירתיות שמאפיינות סכסוכי שותפים.

תחילה כמה מילות רקע כלליות בסוגיה העקרונית: בעת פירוק שותפות עסקית מקובל שאחד השותפים רוצה "להתגרש" והוויכוח הוא רק על מחיר ה"גט". אחת הטענות החביבות על בעלי מניות מיעוט היא טענת קיפוח המיעוט, שמשמשת כר פורה להליכים טקטיים שנוקטים בעלי מניות מיעוט. בדיוק כמו המימרה ש"מלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים", כך גם המלחמה המשפטית – הגשת תביעה בבית משפט – נעשית על ידי בעל מניות המיעוט במטרה להפעיל לחץ על בעלי השליטה ולמרר את חייהם, כדי שיקנו אותו "החוצה" במחיר הגבוה ביותר.

ובחזרה לענייננו, חברת מכלוף היא חברה משפחתית ותיקה ומבוססת בתחום הבנייה, שנוסדה על ידי אב המשפחה. בניו הם בעלי המניות בחברה. במשך עשרות שנים (מאז 1982) נוהלה החברה ביד רמה על ידי בנו גבי, שהוא כאמור אחד מבעלי המניות.

במשך שנים ניווט גבי בהצלחה את החברה, ובהנהגתו ראתה ברכה בעסקיה. מדי שנה חילקה החברה דיווידנדים לבעלי המניות בסך של עשרות מיליוני שקלים. שאר האחים לא היו מעורבים, הם סמכו על גבי ושמחו שהחברה בהנהגתו משיאה להם רווחים.

בשלב מסוים פרץ סכסוך בין גדעון, אחד האחים, לבין גבי. בתביעה שהגיש לבית המשפט טען גדעון, כי מדובר בחברה משפחתית שמתנהלת למעשה כ"מעין שותפות". במצב דברים זה הציפייה הלגיטימית היא, ששאר בעלי המניות יהיו שותפים אקטיביים בניהול החברה ובקבלת ההחלטות בה. גדעון טען כי כבר לפני שנים החליטו בעלי המניות השותפים, כי החברה לא תיכנס לפרויקטים חדשים אלא תסיים פרויקטים קיימים, תחלק את נכסיה בין בעלי המניות ותסיים את פעילותה. אלא שציפייה זו הופרה משום שהחברה המשיכה לפעול ואף נכנסה לפרויקטים חדשים. לטענתו, הפרת הציפייה הלגיטימית מהווה עילה של קיפוח המיעוט ולכן הוא זכאי לדרוש את פירוק השותפות העסקית.

לאחר דיון דחה בית המשפט את טענותיו. ראשית, נבחנה השאלה המקדמית על אודות מאפייניה של חברת מכלוף – האם המדובר ב"מעין שותפות", שאז הציפייה הלגיטימית היא שקבלת ההחלטות תתבצע במשותף, או שהמדובר בחברה רגילה שבה ההחלטות הניהוליות מסורות למנכ"ל. שכן הכרעה בשאלה האם מדובר ב"מעין שותפות" תכריע גם בשאלות האם הופרה ציפייתו הלגיטימית של גדעון והאם הוא זכאי לסעד כלשהו.

לאחר בחינת מאפייני החברה מצא בית המשפט כי מצד אחד מדובר בחברה משפחתית שהוקמה כחברה משפחתית, בעלי המניות הם דור שני למייסד החברה וחלוקת המניות שווה בין כל האחים; ומצד שני, גבי היה מנכ"ל ריכוזי ודירקטור יחיד בחברה, שניהל את החברה באופן בלעדי ומעולם לא עלתה דרישה מצד גדעון או מבעל מניות אחר, למנות בחברה דירקטור נוסף. יתר על כן, בזמן אמת, בעלי המניות, וגדעון ביניהם, לא ציפו לכל ניהול משותף, אלא סמכו על גבי ואף היו שבעי רצון מהתוצאות העסקיות של החברה, ובהן חלוקת דיווידנד בשיעור ממוצע של כ-3 מיליון ש"ח לשנה לכל אחד מהם.

שנית, באשר להחלטה לא להיכנס לפרויקטים חדשים, אלא לסיים את פעילותה של החברה, קבע בית המשפט כי בעלי המניות לא קיבלו כל החלטה מחייבת, בלתי-חוזרת, לסיים את פעילות החברה. לפיכך לא נפגעה כל ציפייה לגיטימית של גדעון כי החברה תסיים את פעולותיה ואגב חיסול הפעילות, תחלק את נכסיה. בית המשפט הדגיש, כי ההלכה המשפטית היא שיש לנקוט משנה זהירות לפני קביעה כי החברה אינה אלא "מעין שותפות", שכן המשמעות היא רחבה ומצריכה בחינה והבנה של ניהול משותף של עסקי החברה.

לאור האמור נדחתה התביעה וגדעון אף חויב לשלם הוצאות משפט בסך 100,000 ש"ח לשותפיו ולחברה.

המסקנה: הטקטיקה משרתת את האסטרטגיה. בטרם מתחילים בהליכים משפטיים לפירוק שותפות עסקית ונכנסים לסכסוך ארוך טווח המצריך משאבים ואנרגיות, יש לבחון היטב האם הטקטיקה של הגשת תביעה, מתוך מחשבה שהצד השני יסכים לשלם כל מחיר כדי להשיג שקט תעשייתי, תשרת את המטרה האסטרטגית: קבלת ה"גט" המיוחל במחיר הגבוה ביותר.