ההלוואה, הגיס והכיס

אימרה ותיקה היא שעסקים לא עושים לא עם חברים ולא עם משפחה. תזכורת נוספת לכך ניתן למצוא בפסק דין מעניין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה, שעניינו סכסוך מכוער שהביא לפירוק שותפות עיסקית וקרע משפחתי בין הצדדים. פסק הדין (תא (חיפה) 20954-11-16 לימור רובין נ' דיריסי נכסים בע"מ ואח') ניתן ביום 16.9.2020 מפי כב' השופטת הבכירה כמאלה ג'דעון.

סיפור המעשה מתחיל בהשקעה בפרויקט נדל"ן ברומניה בשנת 2008, ממש ערב המשבר הכלכלי  שסיים את "תור הזהב" של השקעות הישראלים ברומניה, נושא שממשיך להעסיק את בתי המשפט שנים לאחר מכן. המשקיעה העבירה כספים לגיס שלה לצורך השקעה וייזום של פרויקט נדל"ן ברומניה. העברת הכספים פוצלה לשניים: חלק מהכסף ניתן כהלוואה פרטית לגיסה וחלק אחר כהלוואת בעלים לחברה שהוקמה לצורך הקמת הפרויקט תמורת הון מניות בחברה.

לאחר כשנתיים פרע הגיס את ההלוואה הפרטית ובין קרובי המשפחה נחתם הסכם לסבב השקעה שני: 300,000 ש"ח ניתנו כהלוואה פרטית ו-350,000 ש"ח נוספים כהלוואת חברה תמורת הקצאת מניות נוספת, שהגדילה את חלקה של המשקיעה בחברה. יצוין כי גם כאן פרע הגיס את ההלוואה הפרטית. ברם, בשנת 2011 נעצרו ההחזרים להלוואת הבעלים של החברה למשקיעה והחברה הפסיקה פעילותה עקב קריסת הפרויקט.

בתביעה שהגישה המשקיעה נגד גיסה על סך 713,800 ש"ח היא טענה למצגי שווא ולתרמית: הגיס ניצל את קשרי המשפחה ואת האמון שנתנה בו ושכנע אותה לתת לו הלוואות על סמך ההיכרות המשפחתית ואף להסב את ההלוואות הפרטיות להלוואות בעלים כדי לחמוק מהתחייבותו האישית להחזר הלוואות. כל זאת תוך הצגת מצג מטעה בנוגע להיקף פעילותה ורווחיותה של החברה, בידיעה כי אין לה יכולת לפרוע את ההלוואות הנ"ל.

לאחר בחינת הראיות וחקירת הצדדים דחה בית המשפט את טענותיה. ראשית, נקבע כי המסמכים מלמדים על היתכנות הפרויקט, כולל נסחי טאבו, הסכמים לרכישת קרקע לבנייה, היתרי בנייה, הסכמי עבודה וצילומים רבים המתעדים את הבנייה שבוצעה ואת מהלכי התקדמותה וכן דו"חות חשבונאיים המעידים על כספים רבים שהשקיע הגיס מכיסו.

נוסף לכך עמד בית המשפט על ההבדל בין הלוואה פרטית לבין הלוואת בעלים לאור מאפייני ההסכם בין הצדדים: בסעיפי ההסכם אישרה התובעת כי ידוע לה שאין ולא תינתן כל בטוחה להשבת הלוואות הבעלים, כי הגיס או החברה אינם ערבים אישית להשבתה, כי זו מותנית ביכולתה הכספית של החברה בהתאם להוצאותיה, מתוך רווחי החברה בלבד. גם שיעורי הריבית דומים לריבית הנהוגה בהלוואות מסחריות. עוד יוזכר כי כספי ההלוואה הפרטית הושבו לנתבעת, וגם עובדה זו מלמדת כי התובעת הבחינה בין הלוואה פרטית להלוואות בעלים, שאחרת מדוע לא עמדה על זכותה לפירעון יתרת ההלוואה באופן אישי על ידי הגיס?

כל אלו נסיבות המלמדות כי המדובר בהתקשרות מסחרית. ההחלטה להעביר לחברה את יתרת ההלוואה בסך של 350,000 ש"ח כהלוואות בעלים הייתה החלטה מחושבת משיקולים עסקיים בידיעה כי הגיס יהא פטור מהתחייבותו האישית, ועם זאת, באמונה כי הלוואה-השקעה זו תניב לה תשואה עתידית.

השורה התחתונה: בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת בתשלום הוצאות המשפט בסך 40,000 ש"ח לטובת הגיס. התוצאה? פירוק שותפות עסקית שהובילה גם לסופם של היחסים המשפחתיים, גם לאובדן הכספים ועוד תשלום של הוצאות משפט לגיס, וזאת נוסף לשכר טרחה ששילמה מן הסתם התובעת לעורכי דינה וכן אגרת בית משפט.

והלקח? הנותן כסף למשפחה מפסיד גם את הכסף וגם את המשפחה. מדובר במצב של הפסד לכול שאי אפשר לצאת ממנו טוב.