גשש בלש בפעולה

על אחריות עורך הדין למעשי תרמית וזיוף של לקוחותיו
תמונה של עדו
עו"ד עדו שפרלינג

מהו גבול אחריותו של עורך דין כלפי צדדים שלישיים בגין מעשה מרמה וזיוף של הלקוח שלו? האם עורך דין שייצג בעסקת מכר אדם – שלימים הסתבר כי התחזה לאדם אחר ומכר קרקע שאינה שלו, תוך שהוא מרמה גם את עורך הדין – אחראי כלפי הבעלים החוקיים של הקרקע, אשר נותר ללא הקרקע וללא הכסף?

פסק דין בתחום הרשלנות המקצועית של עורכי דין, שניתן בתחילת החודש בבית המשפט העליון, קובע שלא! פסק הדין מצמצם את גבולות האחריות המקצועית שחב עורך דין כלפי צדדים שלישיים (ע"א 8124/18 יורשי המנוח אלקנה ביישיץ נ' יעקב ז'רוט, ניתן ביום 4.8.2020, מפי כב' השופטים עמית, גרוסקופף ומינץ).

מעשה שהיה כך היה: באחד הימים הגיע למשרדם של עורכי דין אדם אשר הזדהה בפניהם באמצעות דרכון בלגי. האיש (להלן: "המוכר") טען כי הוא תושב חוץ שקיבל קרקע בירושה, וביקש כי עורך הדין ייצג אותו בעסקה למכירת מגרש בבעלותו שנמצא בעיר נתניה. עורך הדין זיהה את "המוכר" באמצעות תמונתו בדרכון, בדק את שמו ואת מספר הדרכון שלו, השווה אותם לאלו הרשומים בנסח הטאבו ולאחר שווידא כי הם זהים, החתים את ה"מוכר" על מסמכי העסקה: ייפוי כוח בלתי-חוזר, הסכם מכר ודיווח למס שבח. העסקה הושלמה, המגרש הועבר לידי הרוכשים, הללו שילמו את הכסף ל"מוכר" וזה נעלם כלעומת שבא.

לאחר כשנה וחצי, כאשר הבעלים החוקי ביקש למכור את המגרש, הוא גילה לחרדתו כי המגרש נמכר ומצוי עליו בית בשלבי בנייה סופיים. הבעלים ההמום לא ידע את נפשו והגיש תביעה נגד שורה של גורמים בהם המתווך, הטאבו (לשכת רישום המקרקעין) ועורכי הדין שייצגו את ה"מוכר" בעסקה. למול הרוכש התמים, ויתר הבעלים החוקי ברוב אצילותו, כפי שמציין בית המשפט העליון, על השבת המגרש לבעלותו, ומיקד את טענותיו מול עורך הדין ומול לשכת רישום המקרקעין.

בבית המשפט המחוזי התקבלה תביעתו של הבעלים – על עורכי הדין הוטלה אחריות, והם חויבו בתשלום של כמיליון ש"ח (!) לבעלים בגין רשלנותם (זאת בניכוי אשם תורם של 45% של הבעלים). הטלת האחריות המקצועית על עורכי הדין התבססה בעיקר על הדמיון בתמונות בשני הדרכונים המזויפים שהציג להם "המוכר" ושצולמו לכאורה בפער של 16 שנים – פער שאמור היה להדליק אצלם נורה אדומה.

אולם, בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי בנסיבות הנתונות לא יכלו עורכי הדין לצפות את מעשה המרמה והזיוף כפי שיוסבר: לב התביעה היא טענת הבעלים כי "המוכר" הציג לעורכי הדין שני דרכונים בלגיים (דרכון ישן שעל פיו נרשמה הבעלות בטאבו ודרכון חדש שמחליף את הישן שתוקפו פג). בדרכונים התנוססה תמונתו של המתחזה, ומספר הדרכון היה זהה למספר הדרכון שמכוחו נרשמה בזמנו הבעלות בטאבו.

בית המשפט העליון קבע, כי לא היו "סימני התראה" שהיו אמורים לעורר את חשד עורכי הדין. שכן, ניתן להעלות על הדעת כי במועד חידוש דרכון, יציג אדם תמונה שאינה בהכרח עדכנית למועד החידוש, ואף לא נטען, וממילא לא הוכח, כי בבלגיה יש דרישה להמצאת תמונה עדכנית בעת חידוש דרכון. ניתן גם לסבור, כי חזותו של אדם בוגר לא תשתנה באופן קיצוני במהלך השנים.

לצד זאת קבע בית המשפט העליון כמה קביעות עקרוניות בתחום הרשלנות המקצועית של עורכי דין: עורך דין אינו בקר גבולות שאמור לדקדק בפרצופיהם של הנכנסים לגבולות המדינה ולהשוותם בעיון לתמונה שבדרכון; לא מצופה מעורך דין להיות בקיא בחזותם ובמאפייניהם של דרכונים זרים של מאה עשרים ושבע מדינות מהודו ועד כוש, כגון צורתם ומשך תוקפם, ודרישה זו כאמור חורגת משקידה סבירה של עורכי הדין; והעיקר, עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי ואינו אמור לחשוד בלקוחותיו, לבלוש אחריהם ולאמת כל הצהרה או דיבור שלהם, שאחרת יירתע עורך הדין מלמלא את תפקידו כראוי, ימנע מהלקוח ייעוץ משפטי נכון וייפגעו יחסי האמון בין עורך דין ללקוח שהם נשמת אפו של המקצוע. יתר על כן, בית המשפט גם חזר על מושכלות יסוד שדומה כי נשתכחו במקצת במהלך השנים: לא כל טעות שבשיקול דעת עולה כדי רשלנות ויש להיזהר מהנטייה של בחינת הדברים על פי מבחן התוצאה ובחוכמה שלאחר מעשה. את התרשלות וסבירות ההתנהגות יש לבחון בעת התרחשותה, על פי הידוע "בזמן אמת" ולא בדיעבד.

לדעת כותב שורות אלו, חרף האמירות העקרוניות הנכונות כשלעצמן, כי עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי או בקר גבולות וכי אין בידיו אמצעים טכניים לבדיקת מסמכים, חשיפת זיופים והשוואה של תמונות, הרי שבנסיבות שבהן הקורבן למרמה היה לקוחו של עורך הדין, להבדיל מצד שלישי, ייתכן מאוד שהמסקנה הייתה שונה. כלומר, במקרה שבו עורך הדין היה מייצג רוכש שנפל קורבן למעשה זיוף של המוכר שהוא צד שלישי, והלקוח היה תובע את עורך הדין, ייתכן מאוד שהתוצאה הייתה שונה: בנסיבות שבהן לא הלקוח של עורך הדין הוא הרמאי, אלא הצד השלישי, היה נקבע כי היה על עורך הדין לבחון את הצד השלישי ביתר זהירות, ולהעמיק בבדיקותיו שמא מדובר במתחזה.

*

כתובת הדוא"ל של הכותב:

idospr@gmail.com

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

13 תגובות

  1. תמיד לא יודעים כלום
    רק שוכחים לפעמים שנועדו גם הם לשרת את מנגנון הצדק

    1. תקרא את המאמר. פסק הדין עוסק בסיטואציה בה עורך הדין נפל קורבן בעצמו לרמאי, שזייף דרכונים.עורך הדין בדק את פרטי הדרכונים והשווה לרשום בנסח הטאבבו. אין לו את היכולת והאמצעים הטכנולוגיים לזהות מסמכים מזויפים והוא גם לא נדרש לבלוש אחר לקוחותיו ולהתיחס אליהם כרמאים עד שלא יוכיחו אחרת. פסק הדין מוצדק מאוד

    1. תודה רבה..
      בדיוק זו המטרה- להנגיש ידע משפטי בצורה ברורה ולהציג בצורה פשוטה דילמות מורכבות והפתרון להם, כך שיהיה מובן.

    1. אכן כן הגיע הזמן להזכיר שאחריות של עורך דין היא לא אחריות מוחלטת.

  2. ויש לו אחריות כלפי כל הצדדים. זו דעתי (אני לא מעולם המשפט), כך אומרים לי הערכים שלי.

  3. לעורך דין יש אחריות עקרונית לצדדים שלישיים אבל מה זה "אחריות לכל הצדדים" ? אחריות עורך דין היא רק אם התרשל והיא לא בכל תנאי, לא תמיד ולא בכל נסיבות. גם אם יש לו אחריות הוא לא אמור לצפות הכל ולהיות אחראי באופן מוחלט לכל נזק שנגרם למאן דהוא, בטח למי שלא לקוח שלו.

  4. הכלל הוא שעורכי הדין תמיד מרוויחים, אף פעם לא משלמים מחיר למרות מעורבותם הגדולה.

    1. עורכי דין משלמים מחיר כשהם אחראים.
      פה לא היתה אחריות, כי המקרה חרג מיכולת הצפיה והחיזוי של עורכי הדין.
      יש גבול לאחריות עורכי דין,

    1. אכן כך. מקרה מורכב שהוליד שתי ערכאות שחושבות אחרת.
      טוב שבית המשפט העליון הוא זה שפסק לזכות עורך דין במיגוד למחוזי ולא אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הסהר הטורקי

מה עומד מאחורי ההתקרבות של טורקיה למדינות האזור