הטרדת עד נגד הזכות לפרטיות

הטרדת עד [א/124א(ה)] [תשל"ג]: סעיף 249 חוק העונשין, התשל"ז-1977: "המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו – מאסר שלוש שנים".

מטרת החוק היא לאסור על הטרדת העד ועל השפעה בדרכים שונות על עדות שעתידה להימסר או שנמסרה, על ידי לחצים ורדיפה או הטרדת העד, כאשר המטרה הינה אחת, לגרום לעד לשנות את עדותו, עקב אי-הנעימות הנגרמת לו ולמשפחתו ולעיתים אף הכפשה וביוש (שיימינג) ברבים, וכתוצאה מכך אי-רצון למסור את העדות.

בפרשה שכונתה "הפגישה הלילית" פסק בית המשפט עוד בשנת 1986 מהם גבולות הטרדת עד. הגבולות נקבעו בפסיקתו של הנשיא שמגר ולפיהם, הטרדת עד כוללת כל פנייה לעד בעניין עדותו. בפרשה זו הורשעו כמה עורכי דין, הבכיר שבהם היה עו"ד רם כספי אשר ייצג חבר כנסת החשוד בתשלום שוחד לנגד בצה"ל על מנת לשנות את מקום שירותו במילואים.

בפסיקה (ברע"פ 9689/05) נקבע, שהטרדת עד אינה מוגבלת בזמן וזאת על מנת לאסור כל הטרדה של עד שתכשיל את עדותו, גם אם היא מבוצעת לאחר מסירת העדות.

האם הפנייה של שר המשפטים במליאת הכנסת בניגוד לצו איסור הפרסום על חקירתו של עד המדינה ניר חפץ אינה סוג של הטרדת עד, והפעלת לחץ עליו בדרך עוקפת? מדוע דרך עוקפת? כיוון שלכאורה השר דיבר על שיטות לא ראויות של חקירת המשטרה, אבל אם זו הייתה מטרת הנאום יכול היה לציין זאת על ידי פירוט אירועים שאינם חוסים תחת צו איסור פרסום, אבל השר העדיף לפרט בנושא עד המדינה ניר חפץ. כלומר יש כאן מעשה שהוא לכאורה בבחינת הטרדת עד.

אולי ראוי לבחון כיצד הגיע המידע לשר אוחנה? ייתכן שמוסר המידע רצה להימנע מלהיות מואשם בהטרדת עד וניצל את זכות החסינות העומדת לשר? יש כאן משום פרסום מידע אסור תוך ניצול חסינותו של אוחנה בשל היותו חבר כנסת, ושר משפטים. לאור האמור לעיל, ניתן לטעון כי הפנייה מעל במת הכנסת נועדה בראש וראשונה להכפיש ולהטריד את העד ולגלות לכאורה למשפחתו ולציבור פרטים לא ידועים, וכך להפעיל לחץ על העד כדי שייסוג ויימנע ממסירת עדותו, וזו מהווה הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין.

לאחרונה הוטרד העד שלמה פילבר שמסר עדותו במשטרה בתיק 4000 כעד המדינה. בעקבות כך, במטרה לחקור את מבצעי העבירה, שמה המשטרה ידה על הפלאפונים של בכירים במשרד ראש הממשלה לבחינת מעורבותם בביצוע העבירה. האם במקרה זה עומדת זכותם לפרטיות, כטענתם?

הפלאפונים כיום אינם כלי חסין והם מועדים לפריצה על ידי חברות העוקבות אחרינו לכל מקום, עיתונאים ואחרים. שמענו על פריצת הפלאפון של בני גנץ, לכאורה על ידי האיראנים, שהתכחשו למעשה. יתר על כן הפלאפונים של עובדי המשרד שמכשירי הפלאפון שלהם נתפסו ממומנים על ידי המדינה, קרי על ידי משלם המיסים. האם אין זכות הציבור לדעת אם אכן בוצעה עבירה של הטרדת עד על ידי עובדי משרד ראש הממשלה? במקרה זה איזו זכות גוברת, הזכות לפרטיות שלמעשה כמעט ואינה קיימת כמחסום מעשי או משפטי בתקופתנו או שמא זכות הציבור לדעת, וזכותו של עד לא להיות מוטרד? האם יש מקום להתייחסות למידע המצוי בפלאפונים כקניין אישי ומידע פרטי? מהם הגבולות? ומעבר לכך, האם בשם הגנת הפרטיות מותרת ההגנה על ביצועה של עבירה?

סעיף 19, בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 אומר:

(א) לא ישא אדם באחריות לפי חוק זה על מעשה שהוסמך לעשותו על פי דין.

(ב) רשות בטחון, או מי שנמנה עם עובדיה או פועל מטעמה, לא ישאו באחריות לפי חוק זה על פגיעה שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו.

(ג) "רשות בטחון", לעניין סעיף זה – כל אחד מאלה:

(1) משטרת ישראל;

(2) אגף המודיעין במטה הכללי והמשטרה הצבאית של צבא הגנה לישראל;

(3) שירות בטחון כללי.

אבקש להזכיר נשכחות (משנת 2018), השופטת רונית פוזננסקי-כץ הושעתה מתפקידה כשופטת בעקבות "תפיסת" מסרונים שאינם ראויים שהועברו בינה לבין עו"ד שחם-שביט. בעקבות כך, ביולי 2018 גזר בית הדין המשמעתי לשופטים על השופטת פוזננסקי-כץ שתועבר מכהונתה כשופטת (בערעור על החלטה זו, הוחלט ברוב דעות על ידי השופטים סולברג וברק-ארז, לבטל את גזר הדין, ולהסתפק בהטלת עונש מסוג נזיפה והשעיה זמנית כפי שהוטל עליה על ידי הנשיאה לפי סעיף 14 לחוק היסוד: השפיטה), אומנם נשמעו קולות קלושים על הפרת פרטיותה, אבל הם נדחו על הסף. יתרה מכך, לא נבדק כיצד הגיע המידע לעיתונאים, האם מותר לעיתונאים "לפרוץ לפרטיותנו", לאור האמור, האם על כוחות האכיפה יש איסור מוחלט לבחון פלאפונים חשודים למרות החשדות לביצוע עבירה של הטרדת עד?

האם אין כאן משום התייחסות בררנית על ידי התקשורת ונציגי הציבור ומדובר באותו תיק "4000", שהשופטת פוזננסקי-כץ הייתה שופטת המעצרים בתקופה הנידונה?

בשנת 2017 חוקקו תקנות להגנת הפרטיות (אבטחת מידע), התשע"ז-2017 הדנות בנהלים לאבטחת המידע בלבד. למרות התקנות, החוק פרוץ לחלוטין וכל אחד עושה שימוש במאגרי מידע, ללא אישורם של אזרחי ישראל. החל בחברות השונות וכלה בחברי כנסת החודרים לפרטיותנו באמצעות מסרונים. וכך בנוסף לאמור לעיל במישור הדין הרצוי יש מקום לבחון שינוי חוק הפרטיות הקיים כך שלא יהא בבחינת נייר שאינו ניתן לאכיפה. כמו כן יש להתייחס לטכנולוגיות שהשתנו לאורך התקופה.

במאמר זה ביקשתי להעלות כמה תהיות ושאלות בנוגע לסוגיות של הטרדת עד ולעורר את המשך הדיון בהן.