זמן התגובה של המערכת השיפוטית

המאמר נכתב במשותף עם עו"ד אליעזר גורן

כיצד יש לקצוב את ערך היעילות של הליכים שיפוטיים? דעה מקובלת היא כי המדובר בערך מסדר שני שאינו יכול להצדיק כשלעצמו פגיעה בערכים מסדר ראשון כגון זכויות על פי חוק. אבל האם זה אכן כך?

במאמר זה נתייחס להליכים אזרחיים.

דרך להבין את חשיבות היעילות היא בניתוח זמן התגובה הממוצע או הרווח לניהול הליך משפטי ולמתן סעד. ככל שזמן התגובה רב יותר כך פוחתת היעילות. במצב קיצוני שאותו נכנה "קריסת המערכת", זמן התגובה ארוך עד כדי כך שהסעד שניתן בו הוא כבר חסר חשיבות, באורח כללי יותר, הנסיבות השתנו כל כך עד שהסעד שבו מדובר אינו הסעד הראוי בהתחשב בכלל השיקולים המשפטיים העדכניים והעובדות המטריאליות היוצרות שיקולים אלה, למשל משום שכבר בוצעה פעולת סעד עצמי מטעם התובע כלפי הנתבע ועובדה זו, אם הייתה מובאת בחשבון, הייתה אמורה להפקיע את הסעד לתובע. היא לא הובאה בחשבון מאחר שזמן התגובה של המערכת השיפוטית הוא גדול מדי.

דרך להמשיג כל זאת הוא באמצעות התורה הקיברנטית, כפי שנסביר להלן.

נציג תחילה את הגישה המערכתית: האדם במערכת בחוג סגור: תגובת התדר של האדם.

אחת התכונות הבסיסיות המאפיינות את כל האורגניזמים החיים, בניגוד אולי לרוב המערכות הדוממות שאינן פרי יצירת האדם, היא היכולת שלהם לקבל גירויים ומידע מהסביבה בדבר השתנות הסביבה, ולפעול באופן שיתאים את התנהגות האורגניזם לסביבה, כך ש"התועלת" לאורגניזם תהיה מרבית ו"הנזק" מינימלי.

זהו הליך הלמידה שבו האורגניזם מתאים עצמו למציאות המשתנה, והוא נעשה במה שקרוי "חוג סגור", שעליו נעמוד בהמשך. ישנם תהליכי הסתגלות מיידיים שהתדירות שלהם שנייה/1 וישנם תהליכי הסתגלות או למידה שהתדירות הנטענת שלהם היא (אלף דורות)/1. עם הסוג הראשון נמנות התגובות המיידיות של האורגניזם לגירוי רגעי משתנה, ועם הסוג השני נמנות הסתגלויות לסביבה הנעשות בדרך של אבולוציה גנטית. המכניזמים העקרוני של שני סוגי הסתגלויות אלו הוא זהה ומאופיין על ידי התורה הקיברנטית כ"פעולת משוב (Feed Back or Closed Loop) בחוג סגור עם משוב שלילי".

לשם הדגמה נתאר פעולת משוב אנושית פשוטה ביותר: אדם רוצה ליטול את ידיו. הוא אומד במוחו מהי עוצמת זרם המים הנדרשת כדי שיוכל ליטול את ידיו, אך גם שלא יתיז על בגדיו; פותח את הברז בהדרגה תוך שעינו צופה בזרם המים. אם זרם המים גדול מהנדרש, הוא רואה זאת, המידע מגיע למוחו, מידע זה מושווה במוח עם זרם המים הנדרש, והמוח נותן פקודה ליד לסגור מעט את הברז. ושוב העין עוקבת אחר הזרם ומשדרת מידע למוח וחוזר חלילה עד שמתקבל זרם המים הנדרש.

המערכת המבצעת פעולה כזו ניתנת לתיאור סכמתי כמערכת הפועלת בחוג סגור: הקו הסגור מתאר את זרימת המידע, פקודות הביצוע והמעקב אחר הביצוע בחוג סגור.

במערכת הבקרה הפשוטה הזו ניתן להחליף את עין האדם במכשיר למדידת זרימה, את מוח האדם להחליף בשני אלמנטים במשווה (comparator), המשווה את הזרם הנמדד לזרם הנדרש, ובבקר, אשר על פי מדיניות בקרה מסוימת, משתמש במידע הבא מהמשווה ומחליט על אופן ומידת סגירת הברז או פתיחתו, ושולח פקודה למערכת חשמלית או פנאומטית המחליפה את שריר יד האדם. מערכת הבקרה תראה אפוא כך:

זרם המים <> לחץ המים בצינור<<   ברז אלקטרופנאומטי << בקר << קומפרטור (משווה)

>>   מכשיר למדידת זרימה <<     הזרם הנצפה           >>>>>>>>>>>>

כדי להבין את תגובת התדר של מערכת האדם בחוג סגור, נתאר לעצמנו כי לחץ המים בברז משתנה בזמן בצורת גל סינואידי בין אטמוספרה אחת לשתי אטמוספרות כמתואר בגרף:

האיש שלנו שרוצה ליטול את ידיו מתעקש ורוצה שזרם המים יישאר קבוע, ולכן כאשר לחץ המים בברז יורד הוא פותח את הברז יותר, כדי שמכפלת לחץ המים בשטח הפתיחה של נחיר הברז תשווה לקבוע. במצב זה זרם המים קבוע. נתאר לעצמנו כי קצב השינוי של לחץ המים בצינור קטן מאוד, נניח מחזור אחד בשנה. במצב זה, האיש שרוצה ליטול את ידיו כלל לא ירגיש בשינוי, וישאיר את הברז במצב קבוע למשך הזמן שבו הוא רוצה להשתמש בזרם המים.

אם קצב השינוי יהיה מחזור אחד לדקה, סביר שהאיש שלנו יצליח לעקוב אחר השינוי בפיגור מסוים, וכתוצאה מהפיגור זרם המים שיצא לא יהיה קבוע, אלא זרם המשתנה באופן סינוסואידלי, אולם במשרעת קטנה, דהיינו ייתכן כי היחס בין הזרם המקסימלי למינימלי לא יהיה ½ כמו יחסי הלחצים, אלא אולי 0.9/1. לעומת זאת, אם לחץ המים בצינור ישתנה בתדירות של מחזור אחד לעשירית השנייה, אזי האיש שלנו כלל לא יצליח להספיק להגיב בסגירה ופתיחה של הברז. זרם המים היוצא מהברז ישתנה באופן סינוסואידלי עם משרעת ביחס הקרוב ליחס שינוי הלחצים בצינור, דהיינו ½. תגובת התדירות של האדם בחוג סגור לשינוי לחץ ניתנת לרישום על גרף בודה. (להרחבה ראו: H.W Bode Network Analysis and Feedback Amplifiers Design, New York, 1955) שלהלן:

לאדם כמערכת בחוג סגור ישנה תגובת תדר שניתן לתארה בעזרת גרף בודה ביחס לכל קלט אפשרי. הקלט המעניין אותנו הוא אינפורמציה בדבר שינוי בעובדות המתייחסות לאחריות המעורבים או ביחס לנחיצות הסעד המשפטי. הפלט המעניין אותנו הוא התאמת ההליך המשפטי על ידי ביטול ההליך, או מתן אפשרות לצדדים לעדכן אותו על ידי שינוי כתב טענות, הצגת ראיות וכיו"ב בתגובה לקלט. אף כי קשה להטמיע זאת באינטואיציה פשוטה, הרי תגובה מערכתית זו אקוויוולנטית לפתיחה או לסגירה של ברז.

וכך, כפי שהאיש בדוגמה של ברז המים מתאים את מידת הפתיחה ללחץ, על השיטה המשפטית ליתן סעד לפני שהנסיבות הרלוונטיות משתנות או לחלופין להתאים את ההליך המשפטי למציאות המשתנה של הנסיבות הללו. שינוי פסיקת מזונות עקב שינוי נסיבות הוא דוגמה להתאמה כזו, אולם האם השינוי מדביק את קצב שינוי הנסיבות? אף כי עניין זה חורג מרמת ההתעמקות של מאמר זה בתורת הבקרה, בכל זאת מן הראוי להזכיר כי כל צורת השתנות, גם אם איננה השתנות סינוסואידלית, ניתן לתארה מתמטית כסכום של הרבה סינוסאידות על ידי טור פורייה או אינטגרל פורייה, ע"ש המתמטיקאי הצרפתי שרל פורייה להרחבה ראו: C.H. Scott Introduction To The Theory of Fourier’s Series and Integrals London, 1930.

השאלה המרכזית שעלינו לשאול עצמנו בבואנו לדון בשאלת היעילות השיפוטית היא מהי תגובת התדירות של ההליך המשפטי (שהוא, כמו כל אדם, מערכת בחוג סגור לגבי הסביבה). סביר מאוד להניח כי גרף בודה, המתאר את יכולת המערכת להגיב, נראה איכותית כך:

גרף A 

אבל גם הצדדים מגיבים. בפרט הצדדים האמורים להפסיד בהליך, שיש לקוות שהם בעיקר המעוולים בפועל ומעוניינים ליהנות מזמן תגובה איטי של המערכת. גרף בודה המתאר את יכולת הצדדים להגיב להליך השיפוטי הצפוי או המתקיים בעניינם יראה איכותית כך:

גרף זה מבטא את העובדה ששינויי הנסיבות, כולל אלו היזומים מן הצד המעוול כדי לסכל את יעילות ההליך השיפוטי, תלויה גם היא בזמן (מובן שגם אפשרית תגובה שתנסה למנוע סיכול זה למשל על ידי שמירת ראיות, וגם היא מוגבלת בזמן, אולם לצורכי הניתוח הנוכחי נתעלם ממנה). המנה של שני הגרפים האלו תיתן לנו את מדד היעילות של המערכת השיפוטית בכל תדר. ומכיוון שהגרף לוגריתמי מדובר בהפרש הגרפים.

הגרף המשולב עשוי להראות כאחד מהגרפים הבאים:                                                                                              

גרף A הוא מקרה של חוסר יעילות מוחלטת. זמן הסיכול חופף לזמן התגובה המערכתית. בגרף B קיימים מצבים שבהם המערכת הגיבה באופן שלא איפשר לנסיבות להשתנות באורח יזום או בלתי יזום. באותם מצבים המערכת פעלה ביעילות.

לאמור: יעילות שיפוטית של הליכים משפטיים קיימת ככל שמשך הזמן הנדרש לסיכול גדול ממשך הזמן הנדרש לתגובה ולתיקון של המערכת המשפטית, וכאמור אין נפקא מינה אם זמן הסיכול נובע מיוזמת סיכול או שהוא נגזר משינוי נסיבות גרידא שאינו יזום על ידי צד מעוניין. בהקשר זה יש לציין כי להליכי גישור או פישור המותנים בהסכמת הצדדים יש יתרון מסוים, משום שתוצאת ההליך יכולה להביא בחשבון את הנסיבות המשתנות, בין ביוזמת צדדים מעוניינים ובין שלא ביוזמתם.

אגב, כוחו של ניתוח זה חורג מעבר לשאלת יעילות הליכים אזרחיים, כך למשל דיני הראיות בפליליים, ניתן לסבור שמשקלה של שיטת ביצוע כראיה קבילה יהא תלוי בשאלה האם משך הזמן הנדרש להעתקה גדול ממשך הזמן הנדרש לפיתוח, ואין נפקא מינה מה סיבת אי-יכולת ההעתקה, האם טכנית או נפשית. סיבה טכנית הכוונה למשל לחוסר מידע על שיטת הפעולה (פסקי דין, הפרוטוקולים והדיונים והמידע לא דלף לציבור בדרך אחרת או דלף באופן מעוות) או למצב שבו הביצוע מצריך יכולת מיוחדת (ידי פרוטזה, גובה גמדי וכו') או מעמיד את העבריין בסיכון מיוחד או מסב נזק מיוחד (הנאשם נוהג לבלוע להבים חדים מאוד וכו'). לדיון בסוגיה זו ראו דורון מנשה ואיל גרונר "מהות הספק הסביר" (2017) 138–141. סיבה נפשית הכוונה לשיטת ביצוע הקשורה לכפייתיות מסוימת של הנאשם (התמכרות האופיינית למעטים, נוירוזה מיוחדת במינה וכו').

והמסקנה העולה מן הדברים: יעילותם של הליכים משפטיים היא ערך חשוב ביותר. לא רק שאינו ערך משני, אלא שהוא בבחינת תנאי לאפשרות השגתם של כל הערכים הראשוניים. כדי לקצוב את יעילות ההליך בתחום מסוים של התדיינות יש לנתח את תגובת התדר של המערכת לעוולה, תגובת התדר של המעוול והנסיבות המשתנות לתגובת המערכת. רק באזור המצומצם של החפיפה ובתנאי שרוחב הסרט של "שינוי הנסיבות" גדול מרוחב הסרט של המעוול (כלומר במצבים שבהם המערכת זריזה מן המעוול והסביבה המשתנה) יש מקום להמשיך את פעולת המערכת. אם תדירות מרכז אזור החפיפה היא ₀ W יש לשקול את הפעלת המערכת ככלל רק לגבי עוולות שזמן התגובה שלהם קטן מזמן W₀1. אחרת תגובת המערכת תהא בלתי יעילה, לשווא או אפילו נושאת נזק במונחי הערכים המשפטיים הקיימים.

לבסוף נציין כי גם תגובה מהירה מדי עלולה להיות לעיתים בלתי יעילה. נדגים זאת תוך התייחסות לעניין אחר – מערכת החקיקה האמריקנית. מערכת זו כוללת התערבות בית המשפט העליון כמערכת המטפלת בשינויים בערכי החברה בעלות קבועי זמן שונים (כלומר בעלות קצבי שינוי שונים, אפשר לתאר זאת גם במישור התדר בתדרים שונים). מאז שהתייצבה, לערך כ-50 שנים לאחר פסק הדין המכונן בעניין (1803) Marbury v. Madison שהקנה סמכויות-על לבית המשפט העליון כקולה החי של החוקה, הוכיחה המערכת האמריקנית כושר תפקוד ושרידות מתמשכת, בעוד הערכים של החברה משתנים עם הזמן, ממדינה אגררית שהייתה בה עבדות, ואוכלוסייתה מנתה 2.5 מיליון תושבים אזרחים רובם ממוצא בריטי, למדינה פוסט-תעשייתית, שאוכלוסייתה מונה מעל 300 מיליון אזרחים, והיא מגוונת ביותר מבחינה אתנית ודתית.

במערכת זו הגוף שיכול להגיב במהירות הגדולה ביותר לשינויים בערכי החברה הוא בית הנבחרים שחבריו נבחרים כל שנתיים. החלטות בית הנבחרים כדי שתהפוכנה לחוק דרוש להן אישור הסנט. חברי הסנט נבחרים לתקופה של 6 שנים, ובכל שנתיים נבחרים מחדש שליש הסנטורים. באופן זה זמן ההסתגלות או קבוע הזמן של תגובת הסנאט לשינויים בהלכי רוח חברתיים הוא 6 שנים בממוצע.

לעומת זאת, שופטי בית המשפט העליון נבחרים לכל ימי חייהם או עד שהם מחליטים לפרוש, ופירוש הדבר שקבוע הזמן הממוצע לשינויים בערכי בית המשפט העליון הוא אולי בסדר גודל של לערך 20 שנה. כאשר בית המשפט העליון האמריקני הוציא מתחת ידו את פסק הדין בעניין Dred Scott (1857) שהיה אומנם שנוי במחלוקת כבר בעת נתינתו, אלו היו ערכי החברה. לא אנשי הצפון ובוודאי לא אנשי הדרום חשבו כי יש להעניק זכויות בחירה ואזרח "לגזע המסכן הזה", דהיינו השחור, והוויכוח היה רק על השאלה האם מוסד העבדות הוא מוסד ראוי. כך היה גם כאשר קבע בית המשפט העליון האמריקני בעניין Plessy v. Ferguson (1896) כי מערכת חינוך נפרדת לגזעים השונים יכולה להיות שוויונית, כל זאת עד אשר ערכי החברה השתנו במשך זמן מספיק ארוך שאיפשר תחלופה של שופטי העליון עד אשר בפרשת Brown v. Board of Education  (1954) נקבע כי נפרד איננו יכול להיות שווה.

בסופו של דבר אם ערכי החברה משתנים באופן איטי אבל מתמשך, יתבטא הדבר בשיטה האמריקנית בשינויי חקיקה ופסיקה של בית המשפט העליון שכמוהו כחקיקת-על. לדבר זה יתרון משמעותי על פני שיטה שכל "משב" של שינוי מתבטא מיידית בשינויים בנורמות משפטיות.