שקט, מדליפים

בשנה האחרונה היינו עדים למקבץ חקירות משטרתיות, אולי חסרות תקדים בהיקפן בציבוריות הישראלית, כאשר אנשי עסקים, אנשי צבא, אנשי משטרה ופוליטיקאים לרוב הוזמנו לחדרי החקירות בליווי עיתונאי צמוד. כמעט תמיד אפשר היה לקרוא או לשמוע את תשובות הנחקר לשאלות החוקרים, בדיוק רב ובסמיכות למועד החקירה, לעיתים עוד בטרם עזב הנחקר את תחנת המשטרה. תמיד תהיתי מי מדווח לכתב או לשדרן הטלוויזיה הניצב בפתח תחנת המשטרה ומדקלם את הדברים. הרי החקירות מתנהלות בחדרי חדרים, בנוכחות אנשים ספורים שזהותם ידועה, והמידע שמור ואינו נחלת הציבור עד לאחר שמסתיים ההליך השיפוטי, אלא אם מישהו מהנוכחים בחדר החקירות מדווח החוצה את המידע. ואז נזכרתי שמפכ"ל המשטרה הכריז עם כניסתו לתפקיד שהוא עומד להילחם בתופעת ההדלפות, ולצורך כך אף תלויה ועומדת הצעת חוק להעמיד את אנשי המשטרה למבחן הפוליגרף כדי להבטיח את אמינותם.

כדי להיות בטוח פניתי לאחד מגדולי המשפטנים בישראל פרופ' משה נגבי ז"ל, בשאלה על חוקיות ההדלפות. תשובתו הייתה: "החוק אוסר על הדלפה מחקירה, אך כמו במקרים אחרים של הדלפות, הוא אינו נאכף". ונגבי הוסיף את דעתו האישית: "לדעתי האיסור הגורף איננו מוצדק, וצריך להחריג ממנו הדלפת מידע נכון שיש בו עניין ציבורי (זה החוק בבריטניה). זה חשוב כדי למנוע, או לפחות להרתיע מטיוח" (השיחה נערכה ב-14 בנובמבר, 2017. פרופ' נגבי נפטר לא מזמן). בהמשך שאלתי אותו אם יש כוונה לשנות את החוק ולהתאימו למקובל בבריטניה, ומי יחליט אם המידע ראוי לעניין הציבור אם לאו, אך לא קיבלתי תשובה ברורה מלבד הקביעה שנכון להיום החוק אוסר על הדלפה.

ומכאן עולות שאלות: אם לפי נגבי חשוב שפרטי החקירה יובאו לידיעת הציבור, אזי אין צורך בהדלפה, ודובר המשטרה יכול לפרסמם בציבור בגלוי. אך אם ההדלפה אסורה, כיצד זה היושבים בחדר החקירות מדליפים ללא מורא מסנקציות החוק? יתרה מכך, יש חשד סביר שהמדליף ה"אלמוני" יעביר מידע סלקטיבי המשרת אג'נדה מסוימת, ובכך יעלו סימני שאלה לגבי אמינות החקירה. או שיהיה חשד שחוק אי ההדלפה נאכף באופן סלקטיבי המושפע משיקולים זרים. כך או כך, זה מכבר צריך היה לעשות סדר בנושא זה, המפלג את העם ביחסו לטוהר החקירות בכללותו.